הארות באבות: פרק ד'

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ

האמנם אין לנחם אדם בשעת ניחום אבלים, והלא מצוות ניחום אבלים נחשבת להדבקות בדרכי הבורא ויש פוסקים שהיא מדאורייתא?

לצערנו, בשנה זו, מצווה זו באה לידינו פעמים הרבה ומי ייתן ותחדל להיות תדירה. באחת הפעמים ישבתי אצל אמא שבנה נפל בקרב והאזנתי לסיפורים שהביאה. מנחמים שהיו שם דחקו בי לומר דברים. סרבתי. פעמים רבות מידי שמעתי מנחמים שאומרים דברים תמוהים, מיותרים או דברים שהם בבחינת קלישאה. אך גם אם דברים של טעם יש לך, אל מול השכול, הרבה דברים שנראים כחכמה, הופכים להבל.

מה אם כן הטעם בניחום האבלים?  במסכת ברכות יש עצה: "אגרא דבי טמיא שתיקותא" לאמור, השכר של ניחום האבל היא השתיקה. הצורך לדברר את האבל, לתת לו הסבר או משמעות, הוא צורך אנושי, אך הוא מציק לאבלים משום שהכאב אינו סובל הסבר. כאשר משה נדהם מגורלו של רבי עקיבא, עונה לו הקב"ה, שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

המשנה מבקשת שתיקה, אדם שכועס, או נודר, אינו עושה זאת משום שיש לו תורה סדורה אלא משום שהרגע שבו הוא נמצא הביא אותו לידי כך. הניסיון להביא הסבר, לדבר, מוכיח שאינך מבין את האירוע. ממש כשם שאדם המגיע לנחם הורים על בנם מספר להם על מקומו הנשגב בגן עדן… אדם זה, יתכן שיש לו ידע על המפרט המוצע בגן עדן לצדיקים אך אין לו מושג בבני האדם כאן על פני האדמה.

האבל הוא לעולם פרטי, כך הכעס וכך גם הצורך לקבע דברים ולנדור. אין דיבור שיכול להועיל משום שדיבור הוא לעולם הסבר. אולם השתיקה עשויה להביא את המתאבל להכרה שהוא כלל לא זקוק להסבר, הוא זקוק להזדהות. השתיקה יכולה להביא להכרה שלא רק ההסבר מיותר אלא גם הצורך בהסבר מיותר.

הדברים נכונים גם לרמה הציבורית שבה אנו מנסים לתת פשר לכל מציאות. זהו צורך אנושי לבטחון שהנה אנו מבינים ולכן פרשני החדשות לא חדלים מפטפוט. אך בסופו של דבר, הצופה בהם נותר ללא הבנה טובה יותר. ויתור אינו רק על הבנת המתרחש אלא בעיקר על אובססיית ההבנה. המרדף העצבני אחר הפרשנות והצורך לדבר ולהסביר אינו מאפשר לחוות את הסבל אך גם לא את השמחה.