האם כהן רשאי ללמוד רפואה?

מדע האנטומיה התפתח יחד עם הרפואה, ומתבסס ברובו על נתיחות פוסט-מורטם של גופות אנשים שהיו חולים וכאלה שהיו בריאים. נתיחות אלה מאפשרות לרופאים, מעבר לחקר התפקוד הנורמלי של האיברים והפיזיולוגיה שלהם, להבין גם מהלכי מחלות והשפעתן על איברי הגוף.

הפרשה פותחת בדיני פרה אדומה. אלה מוצגים בפתח הדברים כ"חוקת התורה", חוק מיוחד המתאר את ייצורו של אפר משריפה של פרה אדומה עם מרכיבים אחרים, ואת השימוש באפר הזה כדי לטהר אדם שנטמא בטומאת מת. החמורה שבטומאות היא טומאת המת, והיא אבי אבות הטומאה. מת מטמא את הנוגע בו ואת הנושא אותו. אופן נוסף שבו המת מטמא את השוהים בקרבתו, הוא טומאת אוהל, כפי שמתארת התורה: "אדם כי ימות באהל כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" (במדבר י"ט, י"ד). כאשר אדם נמצא עם מת תחת קורת גג אחת, הוא נטמא. נטמאים גם כלים או אוכלים שנגעו במת או שהיו באוהל המת.

בפרשת 'אמור' כותבת התורה שלמעט שבעה קרובים, כהן אינו יכול להיטמא למתים (יקרא, כ"א, א'). כשבית המקדש היה קיים והיו אוכלים טהרות, כוהנים היו נזהרים שלא להיטמא, וכהן שנטמא היה מטהר עצמו באמצעות פרה אדומה.

בזמננו, שמירה על טומאה ממת לא אפשרית, ונחלקו ראשונים האם כהן שכבר ממילא טמא, מותר לו לשוב ולגעת במתים. הרמב"ם פסק שכהן שנטמא במגע, ואחר כך נכנס לאוהל שבו מת, לוקה גם על הכניסה לאוהל. מדבריו עולה שלמרות שהכהן נטמא, אסור לו להיטמא שוב (אבל, פ"ג, ה"ז). הראב"ד חלק וסבר שרק כאשר הכהן נטמא במגע ובאוהל יחד חייב על שניהם, אך כאשר נטמא קודם בטומאה א', אינו חייב על טומאה ב'.

מרבית הראשונים, ובעקבותיהם השולחן ערוך, פסקו כרמב"ם. משום כך, כהן ההולך לקבור את קרוביו, מותר לו להיטמא להם, אך עליו לקוברם בתחילת בית הקברות, כדי שלא ייטמא למתים אחרים בעת הליכתו בבית הקברות (יו"ד, שע"ג, ז'). האחרונים דנו האם ניתן לצרף את דעת הראב"ד לספק.

הרב אויערבך דן בשאלה האם כהן יכול לעבוד כאח בבית חולים, וסבר כי ניתן לצרף את דעת הראב"ד להקל. בנוסף, צירף שתי סברות נוספות להקל: האחת – דעת חלק מהאחרונים, שכוהנים בזמן הזה אינם כוהני ודאי אלא כהני ספק; שנית – אם הטומאה אינה נמצאת באותו החדר ממש ורק עוברת מחדרים אחרים, הטומאה אינה אסורה מדאורייתא אלא מדרבנן (נשמת אברהם, יו"ד ש"ע). נמצא שקשה לסמוך על שיטת הראב"ד כדי ללמוד רפואה הכוללת נתיחת גופות, בוודאי כאשר שיטה זו עומדת לבדה. כמו כן, פסק הרב משה פיינשטיין שלא שייך להתיר לכהן ללמוד רפואה מצד הלכות פיקוח נפש, שכן מותר להיטמא על מנת להציל נפש, אך להיטמא כדי ללמוד רפואה שבאמצעותה יצילו נפשות – אין היתר. מה עוד, שלא חסרים רופאים שאינם כוהנים (אגרות משה, יו"ד ג', קנ"ה).

אפשרות נוספת שדנו בה הפוסקים היא, האם ניתן להקל באמצעות לבישת שרשרת טמאה ממתכת. על מנת להבין את הדבר, יש לפתוח בדין "חרב הרי הוא כחלל". בפרשה כותבת התורה שחרב הנוגעת במת, טמאה שבעת ימים כמת עצמו. במסכת שמחות נאמר שכל טומאה שנזיר אינו מגלח עליה, כהן אינו מוזהר על נגיעה בה (פ"ד, י"ב), בדרך כלל, כאשר נזיר נטמא, עליו לגלח את שערו ולמנות נזירות מחדש. הראשונים דנו האם גם כאשר הנזיר נטמא לחרב, דינים אלו חלים עליו. לנקודה זו יש השלכה גם לדיני כהונה לאור דברי מסכת שמחות, שכל טומאה שנזיר אינו מגלח עליה, כהן אינו מוזהר על נגיעה בה.

רבינו חיים מבעלי התוספות סבר שאיסור טומאת כוהנים אינו כולל בתוכו איסור להיטמא לכלי מתכות שנטמאו במת (נזיר נ"ד ע"ב, ד"ה ת"ש). הרמ"א הכריע כדעה זו: "…ויש מקילין (תשובת רשב"א שם בשם הראב"ד ועיין בתוס' דנזיר באריכות), וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה (יו"ד, סי' שס"א, א').

על בסיס האמור, ניתן להבין את הצעת הרב גורן (אסיא, כרך י"ח) כיצד כהן בכל זאת יכול ללמוד רפואה, הצעה שהגדיר כהצעה לשעת הדחק ממש, שיראי ד' יתרחקו ממנה. להצעתו, כדי שכהן יוכל להתעסק בניתוחי גופות, הוא יכול לקחת שרשרת שנטמאה ממת וללבוש אותה באופן קבוע על הצוואר. לשרשרת מותר לו להיטמא, שכן למרות שהיא אבי אבות הטומאה, לשיטת רבינו חיים מותר לכהן להיטמא לחרב כחלל. לשיטת הרמב"ן, כל עוד כהן נוגע במת, מותר לו לגעת במת אחר במקביל, והחרב נחשבת כמו מת, שכן היא אבי אבות הטומאה. זאת בנוסף לצירוף שיטת הראב"ד, שלכהן אין איסור להיטמא למתים כאשר הוא כבר טמא, והוכיח שאינה דעת יחיד (אסיא, כרך י"ח).