אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אחת מהתופעות היותר אומללות בעיניי מתרחשת בכל סוף שנה כאשר אלפי שמיניסטים נרגשים עושים את דרכם לעבר מסיבות הסיום של סוף שנה המכונות "נשף". זה מאורע שפחות מצוי בקרב מוסדות החמ"ד. אם נתמצת את המאורע, אז נגיד שכל נער ונערה יוצאים מגדרם בשביל להיראות הכי יפים שהם יכולים להיות, שזה אומר רכישת טוקסידו יוקרתי לבנים ושמלה "פשוט מהממת" לבנות. ההתרגשות בקרב בוגרי מערכת החינוך היא אמיתית: זה הזמן שלהם לנצוץ.
זו רק דוגמה אחת. מבלי משים, אנחנו מגדלים כאן נוער מתוק ומקסים עם נשמה גדולה וכוחות נפש אדירים, אבל שמה לעשות, הרגילו אותו לתת כמה שיותר מקום לרושם החיצוני. לעטיפה. לנראות. למדד הנצנצים. לכו להצגת סוף שנה בבית הספר של הילדים שלכם, ותראו כמה משאבים השקיעו שם… ואז הנוער הזה גדל, ומגיע הרגע שבו שהם צריכים להקים בית.
עכשיו תשאלו, למה אני כותב את כל זה ומה הקשר? בשבת פגשתי מכרה שחברה שלה היא יועצת זוגיות שנתקלה במקרה הבא: בחורה רווקה הגיעה אליה ואמרה לה שהיא קיבלה הצעה על בחור מקסים, מלח הארץ, חכם. ולפי התמונה, גם אחד שנראה ממש לטעמה.
"נו", שאלה היועצת הזוגית. "אז מה העניין?". "העניין הוא שהוא חזר מעזה בלי רגל…", אמרה הבחורה ושתקה. לאחר מכן המשיכה: "אני מתנצלת שאני בכלל מעלה את הסוגיה הזו, כי אני מרגישה נורא עם עצמי. אני יודעת ומודעת לעובדה שמדובר בגיבור ישראל! באופן הפשוט ביותר שיש. ואם לא הוא ושכמותו, לא היינו כאן היום. לא הייתי כאן. אני יודעת שמגיע לו את כל הטוב שבעולם כי הוא מסר את נפשו בשביל עם ישראל. בשבילי. אבל אני לא בטוחה שאני מספיק גדולה ובטוחה בעצמי בשביל להתחיל את החיים עם בעל בלי רגל… אני מצטערת, אני מרגישה שזה כבד עליי…".
המכרה שלי סיפרה לי שהיא שאלה את היועצת: "נו… ומה אמרת לה?". "אמרתי לה", ענתה היועצת, "שאני מכירה בחורות מקסימות שהיו חברות של הבחורים שלהם שהלכו לעזה ונפצעו וחזרו בלי רגל או יד, ולמרות שהחברים שלהם שחררו אותם, הבחורות האלו לא היו מוכנות לוותר עליהם והן אמרו להם שהן אוהבות אותם, לא בגלל מה שהם אלא בגלל מי שהם – בגלל האופי, בגלל הנחישות, בגלל הקסם, בגלל הרוח. ואת זה אף פרוטזה לא תוכל לשנות".
אי אפשר להתעלם מאחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים לפתחה של הציונות הדתית: עשרות רווקים סרוגים, מקסימים, מדהימים, גיבורי ישראל, שחזרו מהמלחמה פצועים בגופם ובנפשם. חלק בלי יד. חלק בלי רגל. חלק בלי יד ורגל. וחלק שלמים בגופם, אבל נהפכו בעל כורחם לפוסט-טראומטים ולמתמודדי נפש בעקבות המראות והחוויות שנצרבו בנשמתם. והגיבורים האלו רוצים להתחתן. צריכים להתחתן. חייבים להתחתן! אין סיבה שבעולם שמיטב הבחורים שלנו, שהקריבו את נפשם בשביל עם ישראל, ייעזבו ויתבוססו לבד באתגר הגדול ביותר של חייהם.
דרוש כאן יתרון מערכתי, יסודי, מבוסס משאבים, עם מעטפת שתורכב ממיטב היועצים ואנשי המקצוע: פסיכולוגים, עו"סים, מטפלים פרא-רפואיים, מלווים, הכל, בשביל ללוות את הגיבורים הללו עד לחופה, ומעבר לכך צריך להמשיך ולהעניק להם את הליווי שהם צריכים גם אחרי שיתחתנו. כי כשחושבים על זה, שום דבר באמת שנעשה כחברה לא יוכל להחזיר למדהימים האלו ולו פרומיל מהקורבן הגדול שהקריבו למעננו. שום דבר. אז בואו נתחיל ממשהו קטן. קטן אבל גדול.
