הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מהו המקום המסוכן ביותר לתורת ישראל? עיון בתורה מגלה לכך תשובה מפתיעה: זוהי ארץ ישראל. אנו למדים זאת מספר דברים. שוב ושוב מזהיר משה את העם הנכנס לארץ לבל ישכח את א-לוהים ולא יקיים את מצוות התורה. בשלב מסוים הוא אף עובר מאזהרה לנבואה ממש. משה צופה שעם ישראל יזנח את התורה וייענש בעקבות כך. השיא יגיע לקראת סוף הספר, בשירת האזינו, שם הוא יתאר במילים קשות את גורלו העתידי של עם ישראל בעת הסתר הפנים.
מתקבלת כאן תמונה פרדוקסלית: דווקא המקום שעומד במרכז מפעל חייו של משה (ארץ ישראל) הוא האיום הגדול ביותר על מפעל חייו (תורת ישראל).
מדוע זה כך?
חלילה להסיק מכך שתורת ישראל נועדה לחיי הגלות. ההפך מכך; ברור שתכלית התורה היא קיומה בארץ. הכניסה לארץ הוצבה בתכלית יציאת מצרים. גם במעמד הר סיני מציע א-לוהים לבני ישראל לשמש כממלכת כהנים, ואת זה אין הם יכולים לממש אלא בארץ ישראל. מצוות רבות, הקשורות למקדש ולקרקע, לא יכולות להתקיים אלא בארץ ישראל, ועוד. ודאי, אם כן, שהתורה ניתנה על מנת להתקיים בארץ ישראל דווקא. אז מדוע, אם כן, משה כל כך חושש ממנה?
אפשר להציע שמשה חושש מחוסר השליטה שיהיה לו על העם. הרי הוא לא עתיד להוביל את עם ישראל בכניסה לארץ. האם יצליח יהושע להחזיק את התורה בעם ישראל כמוהו? מפתיחתו של ספר יהושע, שם יזהיר א-לוהים את יהושע על קיום התורה ויחזק אותו, אנו למדים שהדבר איננו מובן מאליו. חששו של משה נובע מחוסר הביטחון שיש לו ביחס לעתיד.
אבל יש תשובה עמוקה ומורכבת מכך. חשוב להכיר בה כדי להבין את אתגר הדתיות הציונית, עליו התחלנו לדבר ברשימה הקודמת, כחלק מתפקידה של הציונות הדתית. הציונות היא סיכוי גדול עבור הדת. הקיום כעם ריבוני בארץ ישראל מאפשר לממש את התורה באופן מלא וגם טבעי. בניגוד לחיי הגלות, בארץ חיים כפולים. אין פער בין כתבי הקודש ובין המציאות. שפת הקודש היא השפה המדוברת. הארץ עליה מסופר היא הארץ שעליה אנו דורכים. הזמן שאותו אנו מקדשים הוא הזמן הריאלי שמנהל את חיינו. אין מקום יותר טבעי מארץ ישראל לדת ישראל להתפתח.
אבל בה בעת, הציונות עלולה להוות סיכון לדתיות, וזאת מכמה סיבות. אחת מהן מתאר משה בפרשת 'עקב':
"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' א-לוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' א-לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך."
הסכנה טמונה בשפע. המעבר מהחיים הנסיים במדבר, שבהם עם ישראל היה תלוי לחלוטין בקב"ה, לחיים נורמליים בארץ ישראל, בה הוא עשוי לצבור רכוש בכוח עצמו, עלול לעוור את עיניו. עם ישראל עלול להתמכר לכוח שניתן בידיו ולייחס אותו לעצמו. הוא ירגיש בעל הבית על עולמו. הוא יחוש שהעוצמה היהודית בידיו שלו, במקום לזכור שהיא פיקדון שניתן לו מאת הא-לוהים למען עשות 'צדקה ומשפט בארץ', כפי שא-לוהים ייעד לאברהם.
הכוח שנמסר ביד עם ישראל הוא שיכול להרים אותו גבוה, אבל אותו כוח בדיוק גם עלול להשכיח ממנו את ייעודו, את ברית האבות. בהיעדר ריבונות וארץ לא לו, ישנם רבים שיטענו שכל מה שהשגנו ורכשנו הוא לא באמת שלנו (הקדים את כולם לבן הארמי). בארץ ישראל, לעומת זאת, הכל באמת שלנו. והחשש הוא שנתמכר לזה.
זהו אתגר הכוח, אתגר העוצמה, אתגר השפע, שקיים בארץ דווקא. וזהו האתגר הראשון שעומד בפני דתיות ציונית. המענה לאתגר הזה איננו לוותר על הכוח, להתנזר מן השפע, לחיות חיים סגפניים שתלויים בנס, כפי שמבקשים החרדים לחיות. הפתרון שמשה מציע הוא לאגור כוח ושפע, אבל לזכור מהיכן הוא בא: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לוהיך על הארץ הטובה". אנו מברכים את א-לוהים על הארץ, על התנאים והכוח שהביא לנו, לא על הלחם שאנחנו הפקנו בעשר אצבעותינו. בארץ, כוחנו מתחבר לכוח של א-לוהים ושניהם יחד פועלים בעולם.
האם נצליח לזכור את א-לוהים מתוך השפע ומתוך הכוח, מבלי לנצל זאת לרעה ומבלי לשכוח את ייעודנו? זהו האתגר הראשון של דתיות ציונית.
