גבולות הכוח

מצבה של מצרים הידרדר מחודש לחודש. מכה ועוד מכה היכו בהם, פגעו במשאבי הטבע, ברכוש וגם בגוף, וככל שהזמן חלף יותר ויותר אנשים נשברו. במכות האחרונות פרעה כבר נותר לבדו בסירובו להיכנע לא-לוהי העברים, עד שהגיעה מכת בכורות ושברה גם אותו. המוות הגיע לכל בית מצרים, ועל פי המדרש איים גם לקחת את נפשו של פרעה עצמו. אז פרעה נשבר וגירש את בני ישראל מארצו. פרשנים אומרים שכל התהליך נמשך כשנה.
אבל אז: הפתעה. שלושה ימים חולפים מאז נכנע פרעה, והנה ליבו מתהפך: "ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". לא רק פרעה מתחרט על כך ששילח את בני ישראל אלא גם עבדיו, שאת תמיכתם איבד בסוף המכות, חוזרים בהם. והסוף ידוע: פרעה לוקח את צבאו ורודף אחרי בני ישראל, עד למפלתו השנייה, הפעם בים סוף.
זה דבר שקשה להבינו. במשך שנה היכה א-לוהים שוב ושוב בעם המצרי. אם בהתחלה החרטומים עוד הצליחו להשיב מלחמה, במכה השלישית הם כבר הודו שהם לא יכולים לעמוד מול הכוח שהפגין א-לוהי העברים. הממלכה המצרית יצאה חבולה והרוגה משנה ארוכה של מכות קשות. איך זה שבתוך שלושה ימים המנהיגות המצרית מתחרטת על כניעתה? איך הם, שראו את כוחו של א-לוהים לאורך עשר המכות, לא לומדים את הלקח ויוצאים למרדף אחרי בני ישראל, שהפעם יסתיים בהשמדה מוחלטת של הכוח הרודף?

דומני שההסבר לכך פשוט וכואב. כוח גדול יכול להוריד את האויב על הברכיים, אבל אף כוח – גדול כלל שיהיה – לא מבטיח לשנות את אופיו של האויב. הכוח יכול להכניע אותו ואפילו להרתיע אותו, אבל הכוח לא יחנך אותו מחדש. הכוח לא יגרום לו לנטוש את שאיפותיו ואת אמונותיו. אם כבר, הפעלת כוח דווקא תגרום את ההיפך; היא תעמיק את רגשות הטינה והשנאה, ואפילו תצמיח רצון לנקמה. מסיבה זו, ברוב מוחלט של המקרים, כמו בחוק השלישי של ניוטון, כוח ייענה בכוח.
משום כך עשר המכות לא באמת שינו את המצרים. הם הכניעו אותם לרגע, אבל לא הצליחו לחולל בהם שינוי פנימי, שישנה את יחסם אל ישראל. לכן הם רדפו אחרי בני ישראל, וא-לוהים נדרש שוב להפעלת כוח, הפעם על הים.
וכשם שהדבר נכון ביחס למצרים, כך הוא גם נכון ביחס לישראל. למרות עשר המכות ולמרות הניסים על ים סוף, ברגעי משבר עם ישראל רצה שוב ושוב לחזור למצרים. כוחו של א-לוהים לא באמת הצליח להחדיר בעם את האמונה בו או לצקת בו ביטחון עצמי. הכוח שינה את המציאות החיצונית, אך כדי לחנך את המצרים או את ישראל היה צריך תהליך אחר, עמוק יותר וארוך יותר. לשם כך נדרשה תורה, לשם כך נדרשו מצוות. רק תהליך של חינוך ותרגול יומיומי יכול היה לשנות את תודעתם העצמית.
זהו מסר חשוב מאוד עד לימינו. ישראל הפעילה כוח עצום לאורך כמעט שנה וחצי ברצועת עזה; כוח שהמיט הרס רב ופגע אנושות בחמאס ובכל צמרת המנהיגות שלו. להפעלת הכוח הזה נלוו הצהרות לוחמניות מאוד של ראש הממשלה שדיבר על מיטוט חמאס וניצחון מוחלט. אבל מסתבר שהכוח הזה לא הצליח להשיב חטופים (למעט בודדים), וגם לא להעלים את חמאס. זאת בגלל סיבה מרכזית אחת – ישראל לא הניעה שום תהליך מקביל להפעלת הכוח ששינה את מציאות החיים בעזה. היא לא פעלה בשום דרך מדינית או אזרחית כדי לעצב מחדש את המרחב הציבורי ברצועה. ומה שקיבלנו הוא המחזות שאנו רואים היום – פעילי חמאס שולטים ברחובות ואלפי עזתים מתגייסים לארגון.
כן, אני יודע שיש שאומרים שאם רק היינו מפעילים עוד כוח ועוד יותר כוח, חמאס היה מחוסל. אבל אני חושש שהטוענים כן לא רק שאינם ריאליים (שכן מדינת ישראל לא הייתה יכולה לעשות זאת; מסתבר שגם לא תחת ממשל טראמפ), אלא גם אינם מבינים את נפש האדם. כוח לא משנה את האדם, והוא לא ישנה את השנאה התהומית של העזתים למדינת ישראל. לשם כך צריך אמצעים אחרים, מדיניים וחינוכיים, שבהם יש להשקיע לצד המאמץ הצבאי.
אל השילוש המקודש של תפיסת הביטחון הישראלית התרעה-הכרעה-הרתעה צריך להוסיף גם מרכיבים ארוכי טווח, שישנו את מערכת היחסים עם שכנינו מיסודם. היה צריך להתחיל לעבוד על זה כבר לפני עשרות שנים. עדיין לא מאוחר להתחיל לעבוד עליהם גם היום.