הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אחד ההבדלים המשמעותיים בין האידיאולוגיה החרדית לאידיאולוגיה הציונית דתית הוא היחס לעולם החול. בתפיסה החרדית אין באמת עולם של חול. הגם שאלפים רבים חיים חיי חולין, מתפרנסים וגם מבלים – ההתייחסות לחולין היא במקרה הטוב מציאות של בדיעבד, ובמקרה הרע מציאות של חטא. החיים האמיתיים הם חיי הקודש, המתמצים בלימוד התורה. כל האנרגיה מופנית לשם.
הדבר ניכר מאוד בלבוש החרדי. גם בחיי החולין, הלבוש החרדי הוא לרוב כשל בחורי הישיבות – חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, נעליים שחורות ולעיתים מגבעת. יש כאן הצהרה משמעותית. גם הסוחר וגם הבליין הם תלמידי ישיבות בפוטנציה. לבושם חגיגי ויוקרתי.
התפיסה הציונית דתית שונה מכך. היא אוחזת באידיאל של קודש, אך בה בעת מקבלת מלכתחילה את עולם החול. לכן, היא מעורה בכל תחומי החיים – במדע, בהשכלה, בעסקים, בכלכלה ובתרבות. לא הכל אצלה מגויס אל הקודש. לא הכל נתפס בהקשר של מצווה או לימוד תורה. היא מוצאת ערך במיצוי החיים של העולם הזה, תוך שילובם באופן מאוזן עם הקודש.
כיצד הציונות הדתית מצדיקה זאת מבחינה דתית? לכך עוד נתייחס ברשימותינו הבאות. כעת, אבקש לטעון שקבלת החולין היא אתגר הניצב בפנינו בעיצוב דתיות ציונית, הכרוכה בכניסת הדת לארץ ישראל. הראשון שהבין זאת היה משה רבנו.
בפרשת 'ראה' עוסק משה בפרשייה המכונה "בשר תאווה" (דברים יב): "כי ירחיב ה' א-לוהיך את גבולך… ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר". לאורך שנות החיים במדבר, אדם מישראל שרצה לאכול בשר לא היה יכול לעשות זאת בביתו. עליו היה להקריב את הבהמה במשכן, לזרוק את דמה על המזבח, ורק לאחר מכן הוא היה יכול לאכול את בשרה. אכילת בשר הייתה רק במסגרת הקדושה.
משה יודע שעם כניסת עם ישראל לארץ, הדבר לא יתאפשר מבחינה ריאלית. במדבר, העם התגורר סביב המשכן. לכן, ניתן היה לדרוש מכל אוכל בשר להביא קודם את הבהמה למשכן. בארץ, זה לא אפשרי. עם ישראל יתפזר על פני שטחים גדולים והמרחק למשכן או למקדש יהיה גדול. לדרוש מכל אדם שרוצה לאכול בשר להביא אותו למקדש קודם, יגרום לאחד משניים: או שהאדם יוותר על אכילת בשר או שהוא יבלה את רוב זמנו בהליכה למקום המקדש. זה וזה לא ריאלי.
משה מבין זאת, ולכן הוא מתיר באופן תקדימי לאכול בשר חולין. לא זו בלבד, אלא שהוא מכיר בכך שהמניע לכך אינו קדוש אלא מדובר בתאוות הנפש: "בכל אוות נפשך תאכל בשר". יש כאן הכרה בחיי החולין. באכילה שנובעת מתוך תאווה. בארץ ישראל, כשהעם מפוזר על פני כל הארץ, זה אפשרי.
עם זאת, יש למנוע הפקרות. משה קובע הלכות שימנעו מהאדם להתמכר לתאוות ליבו, לזלול ולסבוא. האזהרה הראשונה נוגעת לדם: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר". ביטול הצורך בזריקת הדם על המזבח והקדשתו לגבוה לא אומרים שהוא מותר לאכילה. יש בדם מן נפש החי, ולכן צריך להקפיד לא לאכול אותו. איסור דם הופך למשמעותי בהרבה יותר מכפי שהיה בתקופת המדבר, שכן כעת הוא נתון לאחריותו של האדם הפרטי ולא לכוהנים.
הוראה נוספת קשורה לדם: "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים". זו הנחיה מרתקת. הריחוק מהמקדש היה יכול לעורר רצון בקרב האנשים לקדש את מקומם שלהם, לבנות במה ולהזות עליה את הדם. משה חושש מכך, הוא חושש שהדבר יכשיר עבודות אלילים. לכן, הוא מורה את ההפך: במקום הזיית הדם שהייתה נהוגה המדבר במשכן, כעת הדם יישפך לארץ. מצד אחד, לא יאכלו אותו ובכך ישמרו על קדושתו; מצד שני, הוא יישפך לארץ וכך האדם הפרטי יימנע מקידוש אבנים ועצים. זהו האיזון שיוצר משה במציאות החדשה שעימה צפוי עם ישראל להיפגש בכניסה לארץ. הבשר חולין, ואין לערבבו עם בשר הקודש. עם זאת, יש לנהוג בו באחריות. זהו האיזון הנדרש מהכניסה לחיי חולין.
עוד הלכות שמשה ייתן כדי להתמודד עם חיי החולין הן העליות השנתיות לרגל ופיזור הלוויים ברחבי הארץ במטרה לשמור על הקשר עם הקודש. משה שולח את עם ישראל לחיי חולין, אך מסדיר הלכות שיקשרו אותם אל הקודש בצורה מאוזנת.
כאמור, תהליך זה הוא רק קצהו של היחס המאוזן לחיי החולין שנדרש עם הכניסה לארץ. זהו אתגרה של הדתיות הציונית, שעודנה מחכה להתממשותה כאן בארץ.
