ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)מדינה שלמה חיה בתשישות נפשית ופיסית ובדאגה לשלום האומה, לחיי החטופים, לחיילים, לעקורים, ליתומים ולפצועים.
"אני קורסת" בכתה אישה שהתקשרה להתייעץ. יש לי שלוש בנות. הבעלים של שלשתן מגויסים פעם שניה והן אימהות לילדים צעירים. אין לי כוח להתרוצץ ביניהן, לדאוג לשלום כולם. אני מותשת ומתוחה, עוד מעט אהיה חולה מזה. זהו.
"אין אדם ללא בעיות. כולנו נושאים בעול, אבל הוא אינו עושה אותנו חולים. להיפך, בעיות ומעמסה עשויות להפעיל את כוחותינו האנושיים: הן עשויות ליצור מצבים שבהם אנו יכולים להראות למה אנו מסוגלים. עמדה לא בריאה עלולה… לדחוף אותנו לעמדה פסיבית, שבה אנו מרגישים שאנו קורבנות חסרי אונים של קשיינו…" ( אליזבת לוקאס, חיים משמעותיים, עמ' 51)
ניסיון החיים מראה לנו, שעומסים אינם בהכרח מקור למחלה, ועוצמת הרוח שלנו: הנחישות, אומץ הלב, האהבה וראיית תמונת העתיד, הן אלה שתכרענה אם הגוף ייכנע למחלה.
לוקאס, שאת דבריה ציטטתי למעלה, היא תלמידתו של ויקטור פראנקל. מקור אמירותיה בחוויותיו של פראנקל ובניסיונה העשיר כמטפלת – לוגותרפיסטית.
"ספרי הלימוד משקרים!", כתב פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". "נאמר איפשהו שאדם אינו יכול להתקיים בלא שינה במשך כך וכך שעות. טעות גדולה! אני הייתי משוכנע שיש דברים מסוימים שבשום פנים לא אוכל לעשות: לא אוכל לישון בלי דבר זה או לא אוכל לחיות עם דבר כזה או אחר…" (עמ' 37) בהמשך מציין פראנקל את בריאות החניכיים, ללא צחצוח שיניים והעדר זיהומים בפצעים שלא נרחצו, כמו גם שינה עמוקה שהתאפשרה במחנות הריכוז, גם לצד רעש גדול.
פראנקל ולוקאס יעידו, שישנו מוצא מן הסבל והתשישות, והוא נעוץ בעמדה שלנו כלפי המצב: ניתן לעבור מכניעה וייאוש לעמדה של מאבק ותקווה, באמצעות גיוס של מבט "אובייקטיבי" חיצוני וסקרן בנעשה (התרחקות) וחיפוש פתרון יצירתי, מתוך מעורבות רגשית מינימאלית. לחילופין, השינוי בו יבוא באמצעות התעלות – הושטת יד לאדם אהוב או ע"י התגייסות לפעולה למען מטרה חשובה.
"פעלת נכון ששיתפת אותי", אמרתי לבת שיחתי, כשסיימה לבטא את מצוקתה. "מה את מתכוונת לעשות עכשיו?", שאלתי, היא השיבה ללא היסוס: "תודה שהקשבת. אני הולכת לארוז תיק ולנסוע. אנשום עמוק ויהיה בסדר."
מסר זה נשלח באהבה לאחינו החטופים ולכל הזקוקים לרפואה ולהצלה בגוף ובנפש.
לתגובות naomieini1@gmail.com
