"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב).
קינות תשעה באב מרוכזות בציון השוממה ובאסון חורבנה. נוכח חורבנם המוחשי של יישובים וקהילות ועזיבת חבלי ארץ, תוך פינוי תושביהם, אבקש בשנה קשה זו להתבונן ולשאוב תעצומות נפש ממהלך ציוני מרגש שהתרחש לפני כ-140 שנה…
רעיון שיבת עם ישראל לארץ אבותיו התפתח במזרח אירופה בסביבות שנת 1882 לנוכח התעוררות התנועות הלאומיות, השלמת תהליכי האמנציפציה (השכלה וקידום שוויון זכויות), שינויים פנימיים שהתרחשו בחברה היהודית ופרעות "סופות בנגב". תחת כנפי הרעיון הציוני ותנועת "חיבת ציון" חברו אלו לאלו קבוצות חברתיות שונות, הרחוקות אידיאולוגית ומעשית זו מזו כרחוק מזרח ממערב. יהודים משכילים, שדגלו בהתמזגות חברתית ותרבותית מלאה עם העם הרוסי ושמרו על קשר רופף עם הציבור היהודי, חברו למי שהתנגד נחרצות להתמזגות הנ"ל ודגלו לחולל ביהדות רפורמה. יחד עימם פעלו שומרי מצוות, שביקשו להפגיש בין תורה והשכלה, והיו בתנועה גם רבנים ששללו לחלוטין את ההשכלה ואת "הצעותיה" ל"תיקונים" במסורת וזיהו במודרניזציה סכנה לחברה המסורתית.
צירופן של קבוצות אלו תחת תנועה אחת היווה אירוע היסטורי לא פחות ממופלא. וכך כתב י.ל. פינסקר, שנבחר לשמש מזכיר התנועה, בנאום הנעילה של ועידת חובבי ציון הראשונה, שהתקיימה בקטוביץ בשנת 1884: "באולם זה היינו עדים לכך כיצד האחים המתנכרים כביכול התוודעו שוב זה לזה. צעירים וזקנים, יראי שמיים אדוקים וחניכי המדע המודרני הושיטו איש לרעהו יד אחים, שכחו וסלחו את העוול שגרמו זה לזה מעודם… בשם המוצא המשותף והגורל המשותף… יכלה גם לקום סובלנות הדדית והסכמה שלמה…".
חובבי ציון העניקו לבני העם היהודי מסגרת רעיונית ומעשית של משמעות, בהציעם לכל יהודי מטרה גדולה, אחריות אישית ותפקיד היסטורי של בניית עתיד לאומי בארץ ישראל. הרעיון הציוני נתפס בעיניהם כמבטא צו ותביעה למימושם של בחירה אקטיבית, מסירות נפש (אפילו מצווה דתית-מוסרית), חתירה לחירות ונקיטה נחושה ובלתי מתפשרת של מבט אופטימי ביחס לעתיד.
בשנה האחרונה, אני חשה שאנו עוברים מסע ציוני עמוק. אחדותם, ולו הזמנית, של מבשרי תנועת חיבת ציון סביב יישובה של ארץ ישראל וההיאחזות בה, מלמדת אותי שעל ידי חבירה לערכים המוטמעים בבסיס הרעיון הציוני נוכל להתגבר על הפערים התפיסתיים בינינו ולכונן יחד, מחדש, עתיד משותף בביתנו הלאומי.
לתגובות: naomieini1@gmail.com