הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')יוסף ויהודה הניצבים זה מול זה בפתח פרשתנו מציבים בפנינו שני סוגים שונים של מנהיגים: מנהיג פוליטי ומנהיג חברתי. שניהם התגלו כדמויות מופת של מנהיגות, והדבר בא לידי ביטוי במסירות שהם מגלים למען המשימה, וביכולתם לבטל את האגו האישי למען השליחות והמטרה שלנגד עיניהם עמדה.
יוסף מגלה תכונות אלה מראשית הופעתו לפני פרעה, כאשר לקח סיכון עצום והעז להשיא עצות לפרעה כיצד להתמודד עם הרעב שיגיע בעוד שבע שנים. פרעה היה עלול לראות בכך חוצפה ולומר לו: "מִי שָׂמְךָ, הַלְצווְתֵנִי אַתָּה אֹמֵר?!" אולם, יוסף ראה לנגד עיניו משבר עולמי של רעב, חש תחושת אכפתיות ואחריות, והיה מוכן להסתכן במתן עצות כדי להקדים פתרון לאסון. עם מינויו למשנה למלך, יוסף השקיע את כל כוחו ומרצו בהספקת מזון לאוכלוסייה הרעבה ללחם. הוא הסתכן בכך ביותר בנקיטת צעדים כואבים של ניוד אזרחים והלאמת מטלטלים ומקרקעין, ובלבד שיצליח במשימה החשובה.
כאשר החליט יוסף להתוודע אל אחיו, הוא גילה רגישות רבה כשפקד: "הוציאו כל איש מעליי", וזאת משום שאמר לעצמו: "מוטב אהרג ולא אבייש את אחיי בפני המצרים" (ב"ר, צג, ט). גם בכך נטל יוסף סיכונים, וזאת מתוך אלטרואיזם ואהבת אחים. הוא ידע שתגובת אחיו עלולה להיות תוקפנית, וכדברי חז"ל הם היו "גיבורים ומרי נפש כדב שכול וכלב אריה".
jehyun-sung
בדברים שאמר לאחיו כשהתוודע אליהם, התגלה הכוח המניע של יוסף: "…כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" (בראשית מה, ז-ח). שלוש פעמים מופיעה בדברים אלה ההגדרה העצמית של יוסף: אני שליח! אינני אלא כלי לביצועה של שליחות ה', ולכן אינני נוטר לכם טינה. העיקר מבחינתי הוא ביצוע תפקידי וייעודי בעולם.
יהודה מגלה אף הוא תכונות של מנהיגות כבר בראשית הדרך, כשהוא תופס פיקוד ומציע למכור את יוסף, כדי להבטיח את הישארותו בחיים. בהמשך הוא מפגין כנות ומסירות כשהוא מודה במעשה תמר, למרות שהוא חושף עצמו לסכנה של ביוש ('שיימינג') פומבי גדול. מאוחר יותר הוא מגלה תעצומות נפש מדהימות כשהוא מקבל על עצמו ערבות לבנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ". חשוב מכך: הוא נאה דורש ונאה מקיים, ובעומדו לפני יוסף הוא מוכן לקיים את הבטחתו: "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר", ולהישאר לבדו כעבד במצרים, על מנת לחלץ את אחיו מציפורני המשנה למלך שמתעלל בהם.
חז"ל חידדו נכונות זו עוד יותר ופירשו שהפועל "ויגש", שנאמר על יהודה, הבא לשטוח דבריו לפני יוסף, מבטא את מסירותו הטוטאלית של יהודה, שהיה מוכן לגשת למלחמה, לפיוס ולתפילה גם יחד. סביר שגם יהודה אמר לעצמו: "אם אצטרך להישאר כעבד במצרים, יתברר שזה תפקידי בעולמי להציל את אחיי ואת חיי אבי".
תכונותיהם המעולות של יוסף ויהודה דומות, אולם יש הבדל גדול בין שתי הדמויות: יוסף פעל בסמכות הכוח, ואילו יהודה פעל מכוח הסמכות. יוסף היה בעל מעמד רשמי, הנהנה מתפקיד בשירות המדינה שהקנה לו מרחב פעולה ויכולת אכיפה, וגדולתו הייתה בכך שהשתמש בהם ביושר ובאחריות ומתוך הרבה מסירות. גדולה יותר היא מנהיגותו של יהודה, שלא היה בעל תפקיד רשמי, אלא פעל בעקביות מתוך יוזמה אישית ומסירות מוסרית, וקיבל על עצמו משימות וולונטריות כבדות. הוא התעלה מכוח אישיותו ומשכמו ומעלה בלט במנהיגותו.
גם המנהיגים שיצאו מיוסף, יהושע בן-נון ושאול המלך, הנהיגו בסמכות הכוח ומכוח התפקיד, ואילו מיהודה יצאו: כלב, עתניאל ודוד המלך, שהתנדבו מעצמם למשימות מסוכנות מתוך מסירות ותודעת שליחות. בהמשך הדרך עתידים יהודה ויוסף להפוך לשתי ממלכות מתחרות, כאשר מלכות אפרים, בדומה לאבי השושלת, יוסף, פעלה בכוח, ואילו במלכות יהודה שרתה הרוח. גם לעתיד לבוא משיח בן יוסף יפעל בכוח ויוביל מלחמות, ואילו משיח בן דוד הבא מיהודה, יוביל ברוחו הגדולה למלכות של שלום ושלווה ולעידן של תורה.
שאלת המנהיג הראויה עומדת במוקד השיח הציבורי בארץ חדשות לבקרים, ומנהיגי פרשתנו, יוסף ויהודה, מלמדים שיש לחפש את התשובה בראש ובראשונה בתכונות האישיות, בתודעת השליחות ובגילוי נאמנות לערכים ומסירות לציבור. גם בזמננו יש מנהיגים הפועלים בסמכות הכוח שמעניקה להם המשרה הרשמית, ודווקא הם לא תמיד מהווים מופת של מסירות, רגישות ונאמנות לערכים מוסריים. לעומתם, יש הפועלים מכוח הסמכות שנובעת מאישיותם, ומתוקף יוזמתם ופעילותם הוולונטרית האזרחית. שני סוגי המנהיגים נחוצים וחשובים, אך חשוב מכל שהמובילים משני הסוגים ישכילו לשאוב השראה מיוסף ויהודה, דגמי-על של מנהיגות שמציבה הפרשה.
