טקס ממלכתי או מעמד ברית לאומי?

הפולמוס על הטקס הממלכתי לציון שנה למלחמה בעיצומו. האם יש מקום לטקס, כשהמלחמה עדיין לא הסתיימה ויש נפגעים מדי שבוע? האם יש צורך בטקס ממלכתי, כאשר המשפחות והקהילות מקיימים לעצמם טקסים? ואם טקס אכן יתקיים – האם ייערך מטעם ממשלה נבחרת בצביון ממלכתי או בבית נשיא שמייצג קונצנזוס לאומי? ובאשר לתוכן: מדברים שוב ושוב על ערכי הזיכרון, הגבורה והתקווה. מה עם ערך האחדות הלאומית, שבזכותו נחלצנו מהשבר העצום? ולבסוף גם שאלת הצביון: האם לקיים טקס פומבי (נאומים, סיפורים, מופע אור-קולי מול קהל פאסיבי) או אזכרה ממלכתית מסורתית מלווה במפגשים של הצדעה אקטיבית לגיבורים ולנופלים, מפגשי אחדות והידברות ואירועי הזדהות עם החטופים ומשפחותיהם?

פרשת 'ראה' פותחת בציווי על מעמד הברית של עם ישראל עם הקב"ה, בהר גריזים ובהר עיבל, לקראת הכניסה לארץ. זהו מעמד ממלכתי מכונן ומאחד המציין את הקמת הממלכה של עם ישראל בארץ ישראל: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וגו'. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל וגו'. כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים יא, כו).

התורה דייקה בלשונה. הציווי היה לעם ישראל כולו,  בלשון יחיד נוכח. במעמד זה עם ישראל יתייצב כקולקטיב, כאומה מאוחדת, כאיש אחד אל מול ייעודו הלאומי. התורה פירטה בפרשת 'כי תבוא' (דברים כז) מה אמור המעמד לכלול ועל אילו מצוות ועבירות יבואו הברכות והקללות. יש בהן מצווה אחת שבין אדם למקום, והשאר מצוות בין אדם לחברו. מצוות שמהוות תשתית חברתית מוסרית לקיום חברה יהודית בריאה, שמבוססת על הזהות והאמונה היהודית.

זהו מודל יהודי טיפוסי בעל צביון מיוחד. זה אינו טקס חגיגי, עם גינונים טקסיים חזותיים, שבו הציבור הוא צופה פאסיבי, אלא מעמד אקטיבי משותף, מכונן וּמַעֲצִים. הנוכחים בו שותפים פעילים ומקבלים על עצמם התחייבות מכאן ואילך. במעמד זה מברכים את העם בברכות מיוחדות שלהן יזכה אם יעמוד בהתחייבותו לשמור את מצוות הקב"ה, ומה עלול לקרות אם חלילה לא יעמדו בהתחייבות.

בספר יהושע (פרק ח) מתואר בקצרה כיצד התקיים המעמד על ידי יהושע בכניסתם לארץ, הלכה למעשה. יהושע היה המנהיג הלאומי של העם כולו, על כל שבטיו. לא בכדי זוהי המתכונת, הצביון והתוכן של המעמד.

נחלקו חכמים בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ג) מתי אמור המעמד להתקיים: "על דעתיה דרבי יהודה: מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה דרבי אלעזר: לא זזו ממקומן" (שם). לדעתו של ר"י, מעמד הברית היה ביום הכניסה לארץ. באותו יום הלכו באופן ניסי מהגלגל להר גריזים והר עיבל, ובחזרה. לדעתו של ר"א, המעמד התקיים במקום חציית הירדן, על שתי 'גבשושיות' שנקראו הר גריזים והר עיבל. לשתי הדעות, מעמד הברית התקיים עוד לפני שהחלה המלחמה על הארץ. מכאן שהמעמד המאחד נועד לכרות ברית ולהעצים את העם לקראת האתגר הגדול של המלחמה על הארץ. להיכנס למלחמה מתוך יסודות העוצמה הייחודית של עם ישראל: תודעה של ייעוד, עוצמה פנימית של אמונה, אחדות, ערבות הדדית וחוסן חברתי, וטוהר פנימי מוסרי. זאת המתכונת להכרעה ולניצחון.

לעומתם, דעתו של ר' ישמעאל: "כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. שבע שכיבשו ושבע שחילקו" (שם). כלומר, מעמד הברית היה בסוף 14 שנות מלחמת כיבוש הארץ והחלוקה לנחלות השבטים, כאשר עם ישראל נכנס לתקופה חדשה של שגרה ממלכתית. מכאן שהמעמד הממלכתי הזה מבטא את התשתית והיסודות לקיום ממלכה לאומה הישראלית בארץ ישראל, ולהגשמת ייעודו הלאומי הייחודי, השונה מכל העמים. יש בו הדגשה חשובה: עתידה וגורלה של האומה יהיו תלויים במצבה הרוחני ובחוסנה החברתי והמוסרי, לא פחות ממה שהם תלויים במצבה הביטחוני.

מוקדש לציון י"א חודשים לנפילתם של משה ואליעד אוחיון הי"ד, שנפלו בקרב הגבורה באופקים בשמחת תורה.

בתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם, לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.