הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')האם יש להתחשב במצוקותיהם של יחידים בבעיות ביטחוניות? פרשתנו יכולה לתת קריאת כיוון בעניין זה. שלושה סוגים של אנשים מקבלים בפרשה פטור מהשתתפות במלחמה: "הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ… הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". על שלושה אלה נקבע: "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ה-ז).
פרשני המקרא נתנו כמה הסברים לפטור זה. לפי תרגום יונתן, מדובר באנשים שהתחייבו במצווה אך השתהו בקיומה, והדבר עלול להיזקף לחובתם ולגרום למותם. בונה הבית החדש לא קבע בו עדיין מזוזה, נוטע הכרם לא ביצע פדיון נטע רבעי, והאדם שאירס אישה טרם הביאה בברית הנישואין. אנשים אלה דומים למי "שירא מעבירות שבידו" שחוזר מהמלחמה. על הצבא להזכיר להם ש"המתחיל במצווה אומרים לו גמור" (במ"ר ותנחומא, מטות), ואל תביא איתך את המשא השלילי אל המערכה הצבאית, שדורשת זכויות ולא חובות.
רוב הפרשנים סבורים שעל לוחמים אלה לחזור מפני שראשם וליבם נתונים לעניין האישי החשוב שבו עסקו בטרם נקראו לצבא, ולכן הם עלולים לגרום דמורליזציה בקרב החיילים, שכן, כדברי אבן עזרא, "לבו וכל תאוותו… לביתו לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים" (וכן כתבו רשב"ם, רמב"ן, רבנו בחיי וספר החינוך).
פרשנות זו מעוררת קושי גדול, שכן הפטור לחיילים אלה ניתן דווקא "במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה מד, ב). אם טעם הפטור נעוץ בכך שהחיילים הללו עלולים לפגוע בלחימה, היה צורך לשחררם גם במלחמת מצווה.
ייתכן ששאלה זו היא שהניעה את רש"י לפרש בדרך ייחודית ולכתוב על המילים: "ואיש אחר יחנכנו – ודבר של עגמת נפש הוא זה". לפי שיטת רש"י, התורה לא משחררת את החיילים הללו בגלל שיקולים פרקטיים של פגיעה בהצלחת הלחימה, ולא בגלל הסיכון שיאונה להם רע בגין עבירה כלשהי. אדרבה, הם חוזרים לביתם ולכרמם מפני שהתורה מתחשבת בדאגות הפרט ובמצוקותיו. התחשבות זו קיימת, כמתבקש, רק במלחמת רשות, אך נדחית במלחמת מצווה.
גם לפי הפרשנים האחרים נראה שדיני החוזרים מן המלחמה משקפים עמדה מפתיעה בשאלת היחס לצרכים אישיים ולמצוקות הפרט אל מול צורכי הכלל. אפשר היה לצפות שהתורה תאמר לחיילים שעליהם לשכוח מדאגותיהם האישיות ולהקריב הכל למען הכלל, וכך הם לא ינוסו בקרב ולא יניסו את חבריהם. המצווה לשחרר חיילים אלה מלמדת שגם בעת מלחמה יש להתחשב בחייו האישיים של הלוחם ולהכיר בכך שיש מצוקות ובעיות אישיות שאי אפשר לצפות מאנשים שידחיקו ויתעלמו מהן.
התורה הגדירה שלושה מצבים שבהם אופי העניין שמטריד את החייל ועוצמת הדאגה והמצוקה שבהן הוא שרוי, מצדיקים שחרור מהמלחמה. בזמננו התברר שאלפי בוגרי צבא זכו לפטור גורף ממילואים, מתוך תפיסה שדי לישראל בצבא קטן וחכם. תפיסה זו התבררה כמוטעית, שכן אנו נתונים במלחמת קיום שמחייבת צבא גדול, חכם וחזק. עם זאת, יש ליישם את העיקרון שקבעה התורה ולהפעיל שיקול דעת לגבי צרכים אישיים ספציפיים של חיילים, במיוחד נוכח השירות המתמשך של חיילי המילואים כיום.
הפרשנויות שהעלינו לעיל נוגעות לסוגיה הכואבת שמפלחת את הלב ומפלגת את החברה בישראל זה חודשים רבים, והיא עצירת המלחמה לשם שחרור החטופים. מרכיב עיקרי במחלוקת הציבורית והפוליטית שעל הפרק נעוץ בשאלה האם יש להתחשב במצוקות הפרט או להעדיף את טובת הכלל. חלק גדול מהעם תומך ב"עסקה עכשיו" גם במחיר כבד, מתוך הדגשת הסבל האיום שסובלים החטופים, והבלטת סבלם הקשה של קרוביהם. המתנגדים לעסקה טוענים שיש בכך התמקדות במצוקות הפרט תוך התעלמות מטובת הכלל של מדינת ישראל, והעדפת רווח מיידי על חשבון רווח גדול יותר עתידי.
לאור עיוננו נראה שהתורה לא מזלזלת בעוגמת הנפש של היחידים (רש"י), ולא סבורה שאפשר להתעלם מהשפעת המצב הנפשי של אנשים על התנהלות המערכה (רוב הפרשנים). מצוקות עמוקות של הפרט, שמזדהה איתו ציבור גדול, אינן עוד בגדר בעיית יחידים אלא בגדר סוגיה של ציבור. כאן ועכשיו לא מדובר בעוגמת נפש של יחידים, אלא בעוגמת נפש תהומית של רבים. כשהעם נמצא במלחמה ממושכת שדורשת חוסן נפשי ואחדות לאומית, זהו אינטרס לאומי להביא בחשבון את המצב הנפשי ואת ההשפעה החברתית הפנים-ישראלית שיש לכל החלטה. אלה הם שיקולים ערכיים וביטחוניים בעלי משקל לא פחות משיקולים אסטרטגיים, בהם יש פנים לכאן ולכאן.
