פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הסיפורים המופלאים בתורה הוא פרשת חייה של רחל אמנו. בראשית הדרך נגלית לפנינו דמותה התלותית: "בתו של" לבן הארמי, "אחותה של" לאה, "אשתו של" יעקב. משל הייתה דמות משנית בלבד היוצרת רקע לסיפור הגיבור הראשי של העלילה, יעקב אבינו. ברם, ככל שעוברים הפרקים, מתגלית לפנינו רחל "אֵם האומה", דמות העומדת על רגליה-שלה, דעתנית, יוזמת, פעלתנית.
בראשית הדרך, אנו פוגשים את רחל הקטנה ליד הבאר, היוצאת לרעות את צאן אביה. על שתי שאלותיו של יעקב אבינו, "אחי מאין אתם? הידעתם את לבן בן נחור?", עונים הרועים באחת, בקצירת האומר (כט, ו): "ויאמרו שלום. והנה רחל בתו באה עם הצאן". ויושם אל לב: הפסוק מדבר על "רחל בתו", לא כאישיות עצמאית אלא כ"בתו" של לבן הארמי (לא ייחוס שיש להשתבח בו במיוחד…)
איש לא שאל אותם על רחל, אבל הם, מיוזמתם, מנסים לרמוז משהו ליעקב. מה פשרה של רמיזה זו? המדרש הבין זאת כך: "ויאמר להם השלום לו" – השלום ביניכם לבינו? ויאמרו: שלום, ואין פטטין את בעי [=ואם לפטפט אתה רוצה] – 'והנה רחל בתו באה עם הצאן'. הדא אמרה שהדיבור מצוי בנשים(!)". רחל הייתה אפוא אמורה למלא את משבצת ה"פטפטנית", אך אינה ממלאת אחר ה"ציפיות" שתלו בה, ואינה מוציאה אפילו מלה אחת מפיה!!
רבי משה חפץ, בעל "מלאכת מחשבת" על התורה, מציע פירוש מקורי משלו. לדעתו, סוף הפסוק "והנה רחל בתו באה עם הצאן" הוא המשך תשובת הרועים באשר ליחסיהם עם לבן. יעקב שאל: "השלום ביניכם לבינו?" ותשובתם: אכן, שלום בינינו, והראיה לכך היא ש"רחל בתו באה עם הצאן" לבדה, ללא חשש שמא מי מאתנו יתקוף אותה או יגזול את צאנה.
המדרש מנגיד זאת למקרה הבודד השני בו נזכרו נשים העוסקות ברעיית צאן: "בוא וראה מה בין שכונות לשכונות. להלן (שמות ב, יז) שבע היו [=בנות יתרו] וביקשו הרועים להזדווג להן. הדא הוא דכתיב "ויבואו הרועים ויגרשום", ברם כאן אחת היתה – לא נגע בה בריה". ומכאן אף לקח גדול לימינו: רצונך לדעת טיבה וטבעה של חברה, צא וראה כיצד היא נוהגת בבנותיה, האם מכבדת היא את כבודה של האשה, שומרת על פרטיותה וצנעתה ומאפשרת לה להסתובב בשווקים וברחובות בלא חשש שמא, חלילה, יטרידו אותה או שמא יאונה לה רע.
כך, בראשית הדרך. ככל שמתקדמים אנו בקריאת פרשיות התורה, נגלית לעינינו דמות שונה לחלוטין. יוזמת, פעילה, דמות ערמומית ורגישה שמוסרת את סימניה לאחותה לאה, כדי שלא תֵבוש ולא תיכלם. דעתנית שתובעת מיעקב "הבה לי בנים", ומשהדבר לא עולה בידה מוסרת בידו את שפחתה ומצווה עליו שייבנה ממנה. בת שגונבת מאביה הרמאי את אליליו. עדות מפורשת להעצמת דמותה מפורשת בכתוב. משנראו פני לבן ואינם "כתמול שלשם", שולח יעקב וקורא לנשותיו (לא, ד), "לרחל וללאה השדה אל צאנו". ההירארכיה ברורה. "לרחל וללאה", קודם רחל ורק לאחר מכן לאה. גם לאחר נאומו הארוך של יעקב, משמגיע תורן להשיב, נשמר הסדר ה"נכון". רחל עונה תחילה, ורק אחר כך לאה (לא, יד): "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו…". והדברים מוכחים מתוכם: "ותען" – לשון יחיד, "ותאמרנה לו" – לשון רבים. רחל היא הדוברת הראשית. "ותען רחל". לאה אחותה טפלה לה, משל הייתה נשרכת אחריה, ועונה "אמן" על כל דבריה.
בראשית הדרך עומדת לפנינו ילדה תמימה, רועת צאן חולמנית, שתקנית, ש"רצה לספר לאבא" כל דבר. "רחל בתך הקטנה". בסוף הדרך ניצבת לפנינו רחל הבוגרת. דעתנית, חריפת לשון, ערמומית, אישיות עצמאית שהכל משתבחים בה. לא רק "הילדה הכי יפה בגן", "יפת תואר ויפת מראה", אלא אישה שעומדת על שלה, נפתלת ונאבקת עם אחותה ועם הקב"ה ויכולה להם.
מרחל ה"רועה" היא הופכת ל"רחל אמנו". התורה פותחת את מסכת חייה של רחל בהדגשה חוזרת ונשנית על היותה "בת לבן הארמי", וחותמת בהדגשת היותה של רחל "אם". מעגל החיים של רחל הולך ונסגר: בת, אחות, רעיה ואם.
הד חריף למהפך שחל בחיי רחל נמצא בתקופה מאוחרת הרבה יותר. כאשר זקני יהודה מבקשים ללוות בדברים את בועז בעת נישואיו עם רות המואביה, הם מברכים אותו (רות ד, יא): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". קודם רחל, ורק אחר כך לאה.
אפילו בשעת מיתתה אין רחל "נבלעת" בקברי האבות והאמהות שבמערת המכפלה בחברון אלא נקברת בקבר "משלה", קבר רחל. מצד אחד, ניצבת לפנינו דמותה הטראגית של רחל (ירמיהו לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". רחל ה"בכיינית", שאינה מסוגלת לדבר אלא רק להשמיע קול מר, מתלוננת על מר גורלה, על "בניה כי איננו". אך מיד בסמוך, מופיעה לעינינו רחל ה"פועלת", האקטיבית, שמסמלת את התקווה והשאיפה לגאולת ישראל: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". (וישלח תשס"ד)
