יצירת עולם של אמון וכבוד הדדי

הקוראים הקבועים של טור זה כבר יודעים שיהודי אתיופיה ממשיכים מסורת ישראל עתיקת יומין, שלא התקבלה להלכה במסורת הרבנית. אחת הדוגמאות לכך הוא חג ראש השנה.  כאמור, באתיופיה נחגג יום אחד בלבד. גם כאן בארץ היה זה המנהג, כפי שמתאר דב הרמן: "במשך כמה מאות שנים ציינו בארץ ישראל את ראש השנה רק יום אחד, אולם חכמי פרובנס, ובעקבותיהם גם גדולי חכמי ימי הביניים – הרי״ף, הרמב״ן, הרמב״ם והרא״ש – פסקו שחייבים לציין את ראש השנה יומיים כי אסור לשנות ממנהג אבות, ולפיכך במאות השלוש עשרה והארבע עשרה חזרו יהודי ארץ ישראל לציין את ראש השנה יומיים, וכך פסק אחר כך גם השולחן ערוך" (מעגל השנה). שוב אנו רואים שמנהג יהודי אתיופיה אינו זר, ההיפך זהו מנהג הקדום.

האם יהודי אתיופיה נהגו לתקוע בשופר? התורה קבעה שיום ראש השנה הוא "יום תרועה", אך לא הסבירה כיצד תהיה התרועה ומהו טעמה של מצווה. בשל אי בהירויות אלה, נוצרו מסורות ומנהגים שונים מעדה לעדה ומזרם לזרם. ביהדות הקראית למשל משמיעים קול תרועת שמחה, של המוני בני אדם המגיעים לתפילה החגיגית של יום תרועה. אין משמיעים ביום תרועה תקיעת השופר, שאינו התייחד ליום תרועה. הם הבינו שהמונח "תרועה" פירושו השמעת קול (צעקה) של המוני בני אדם לשמחה, או לאבל או למלחמה. ולכן, לדעתם יום תרועה הוא יום שמחה ויום התעוררות של לבבות בני האדם.

מנגד, חכמי הגמרא קבעו שהתרועה תיעשה בשופר כמו ביובל, ולאורך הדורות התווספו טעמים שונים למצוות תקיעת השופר. מהו המנהג אצל יהודי אתיופיה? בפועל, תקיעת שופר בראש השנה לא נהגה באתיופיה. ונשאלת השאלה: מדוע? האם יהודי אתיופיה באמת לא נהגו כלל לתקוע בשופר, ובכך הם דומים למסורת הקראית, או שנהגו לתקוע בשופר ומצווה זאת נשתכחה מהם? ומהו דין תקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת?

בזמן בית המקדש תקעו בשופר גם כאשר ראש השנה חל בשבת. אבל כאשר חרב המקדש, גזרו חכמים שלא לתקוע עוד בשבת. מדוע? על פי הסברו של הרב אברהם בלס, התלמוד הבבלי מנמק את הגזירה בחשש שמא אדם שאינו בקי בתקיעת שופר, ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ואילו הירושלמי אוסר תקיעה בשבת מטעם אחר: "תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה… תני ר"ש בן יוחי והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין". הירושלמי, אם כן, מתנה את התקיעה בשבת בקיום בית המקדש והקרבת קורבנות, ואין הוא תולה את האיסור בחשש כתלמוד הבבלי.

נראה אולי שיהודי אתיופיה לא נהגו לתקוע בשופר אולי כי לא היה ברור במסורת מה היא תקיעה זאת, אבל יותר מזה הם קישרו בין מצוות תקיעת שופר לבית המקדש. אולי חכמי הקהילה התנו את תקיעת השופר לא רק בשבת אלא גם בראש השנה בקיום בית המקדש. בפועל זה לא משנה. יש שוני גדול בין המסורת של יהודי אתיופיה למסורת הרבנית. המתח הדתי בין האורתודוקסיה ויהדות אתיופיה הוא נושא כאוב וטעון, מאז ימי העלייה הראשונים. המנהיגים הרוחניים של הקהילה האתיופית חשים מאז עלייתם ארצה חוסר יכולת להביע את דעתם ההלכתית והמסורתית. ברוך ה' התקדמנו, והשתנו הרבה הדברים, אבל עדיין נראה שגם היום המתח קיים, ודומה שככל שהזמן עובר, כך צפים ועולים עוד ועוד כעסים וקונפליקטים. זה מה שהביא את חלק מהקסים לחוסר אמון בינם לבין הממסד הדתי בישראל.

אחת המשימות שלנו לקראת השנה החדשה, ומתוך מה שחווינו ואנחנו חווים, עלינו להיות מובילים במציאת דרך לשינוי חברתי בישראל לא רק בין יהדות אתיופיה לממסד הרבני, אלא בין הקבוצות האתניות והפוליטיות המרכיבות היום את החברה הישראלית. חלק מחשבון הנפש שלנו הוא דרישה ליצור מסגרת הרואה את כל באי המפגש באופן שוויוני שאיננו היררכי ו/או שיפוטי כלפי השני ללא חשדנות.

הדרישה לתפיסה חברתית שוויונית זו, טוענת טובה הרטמן, איננה רק דרישה לשינוי יסודי של החברה ביחסה לתרבות הדתית של יהודי אתיופיה. לטענתה, השילוב של הקהילה האתיופית כחלק אינטגרלי פותח דלת בפני החברה הישראלית ללמוד הן על יהדותה ותרבותה של היהדות המקראית, הן כיצד יכולה החברה הישראלית להבריא ולהחלים את השסעים בתוכה באמצעות תהליכי למידה והיכרות אלו ולהביא לשוויון חברתי מלא. כך עם הקהילה האתיופית וכך עם כל קבוצה המרכיבה את החברה הישראלית.

שנה טובה!