הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עקידת יצחק נוכחת בראש השנה הן בקריאת התורה והן בתפילות ובפיוטים, וזכרה מרחף באוויר בעת תקיעת השופר. חז"ל הסבירו: "אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה טז,א). כיצד יכול אירוע חד פעמי שביצע אדם אחד לפני אלפי שנים לשמש לימוד זכות לצאצאיו הרבים, לאורך כל השנים מאז ועד היום?
נראה שכוח העקידה כה גדול לא רק בשל אירוע העקידה כשלעצמו, אלא בעיקר בשל ההזדהות של כל יהודי עם המסירות המוחלטת של אבותינו, אברהם ויצחק, לקיום הצו הא-לוהי, ונכונותם להקריב למענו את היקר מכול. הזדהות זו היא שיוצרת את החיבור הרוחני בין כל יהודי ובין אבותיו, ומקנה זכות גדולה לכל אחד ולכלל העם.
אולם, מדוע דווקא השופר מייצג את העקידה ביום הדין? האם לא היה מתאים יותר לקחת סכין בתור זכר למאכלת שהניף אברהם או חבל שיבטא את העקידה – הקשירה של יצחק למזבח? מדוע אנו משתמשים בקרן האיל כסמל לעקידה, הרי האיל היה גורם צדדי וחסר חשיבות בכל ההתרחשות שאירעה בהר המוריה?
התשובה היא שהסכין או החבל אינם יכולים להיות סמל הזדהות עבור עם ישראל, שכן הם מנוגדים לגמרי לאתוס הבסיסי שלו כעם שוחר שלום שלא מעוניין להניף כלי מלחמה על אחרים. לעומת זאת, האיל משקף את המצב של עם ישראל בכל הדורות. יהודים וקהילות מישראל נקלעו שוב ושוב לזירות אלימות שבהן ספגו את נחת זרועם של עמים, צבאות ודתות. יש והאלימות כוונה במישרין נגדם, ויש שהם, כמו האיל, ספגו את המאכלת, האש והחיצים כי הם פשוט היו שם. כאשר מוסלמים ונוצרים נלחמו ביניהם, יהודים סבלו את נחת זרועם. בהתנגשות ציביליזציות ומעצמות, עם ישראל מצא עצמו בתווך ובמטווח. וכשהצורר הנאצי רצה להשתלט על העולם, הוא שלח ידו באופן ממוקד ויוקד באיל, ביהודים שנאחזו בסבך.
"הגִיבּוֹר האמיתי שֶׁל העקדה הָיָה הָאַיִל… הוּא כְּמוֹ הִתְנַדֵּב לָמוּת בִּמָּקוֹם יִצְחָק", כתב יהודה עמיחי. האיל של העקידה נתפס משום שנאחז בסבך בקרניו. אילו היה מוכן לוותר על קרניו – היה חומק ולא נשחט. אולם, הוא ידע שזהותו, גאוותו ואף סוד הישרדותו תלויים בקרניו, ולכן העדיף להסתבך, אפילו להיתפס, אך בשום אופן לא לוותר עליהן. העם היהודי יכול היה במקרים מסוימים לברוח מגורלו, גורל הקורבן המתמיד, אולם הוא לא היה מוכן לוותר על זהותו.
העולם מזהה שהיהודי בולט ושונה – יש לו קרניים. בשנה החולפת זיהוי זה החזיר יהודים לתפוס את משמעות הגורל היהודי שאין לברוח ממנו, כאשר האי-נורמליות של הקיום היהודי טפחה על פניהם. "אכן, כנראה נמשיך לחיות על חרבנו", הבינו יהודים בארץ, "אכן, נוסיף להיות מתויגים ומוכתמים", הבינו יהודי התפוצות.
קרן האיל היא כלי נשקו, ובה הוא תוקף ונלחם, אולם עם ישראל לא משתמש בקרן לנגיחה ותקיפה, אלא משתמש בחללה לשם השמעת קול. השאיפה שלנו איננה להילחם, אלא להשמיע קול זעקה הקורא לחדול ממלחמות. הקול שאנו רוצים להחדיר ללבבות איננו קול של השתלטות על עמים זרים, אלא קולות של יבבה וגניחה על השברים שבעולמנו המרוסק, וקולות של המלכת ה' לשם תיקון עולם במלכות ש-די. בראש השנה אנו מתפללים את תפילת האיילים המפוזרים בתבל ורואים כיצד אנשים מניפים מאכלת זה על זה, ואין מלאך הקורא מן השמיים: "אל תשלח ידך", ואין די חמלה ואחווה בין הבריות ובין העמים והדתות.
בקולות השופר של ראש השנה הזה יהדהדו קולות השבר של האזרחים, החיילים ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו על קידוש ה', יעלו קולות ההרס של בתים ויישובים שנחרבו או נפגעו, ויישמע הד קולם של צלילי האזעקות שהרעימו במהלך השנה ברחבי ישראל ועדיין לא נדמו. מתוך השברים הללו, נזכור שאנו נושאים בגאון את יהדותנו וייעודנו, לא נוותר על קרנינו ונישאר נאמנים לעצמנו.
העקידה הפכה להיות דגם וסמל ליהודים בדורות ובמקומות רבים ושונים שנדרשו לעמוד בניסיונות קשים כדי לשמר את אמונתם ויהדותם, החל מאם הבנים בימי היוונים ועד חיילי צה"ל ואזרחים יהודים במדינת ישראל. השנה קול השופר שמזכיר את העקידה אינו רק בבחינת "מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני", אלא אנו באים לפני ה' עם זכרם ומעלתם של רבים שנהרגו על מזבח יהדותם, וזכות זו תעמוד לישראל בימי הדין. השנה המסתיימת תשפ"ד עמדה בסימן: ת'הא שפ'יכות ד'מים. נתפלל שהשנה המתחילה, תשפ"ה – ת'הא ש'נת פ'יוס ה'עמים.
