פרשתנו נפתחת במילים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה". הליכה זו, במשמעותה העמוקה – פרידה. משה רבנו נפרד מעם ישראל (ומאתנו) ומהנהגתו, ואנחנו נפרדים ממנו ומחמשת חומשי התורה.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים, ל"א, ב').
בפסוק זה, שאומר משה, אני מוצאת ביטוי יפיפה להדרכתו הרוחנית-מוסרית של התנא עקביא בן מהללאל: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (אבות, ג', א').
"דע מאין באת" : "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" – מנהיג העם מציין בפני הקהל בפשטות את גילו, ובוחר, כפי שבחר לכל אורך חייו, לשתף אותו בקורותיו, תסכוליו, תקוותיו, תובנותיו וחזונו.
"ולאן אתה הולך" : "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" – דרכי, הוא חושף בפני המאזינים, מובילה כעת לסיום ההנהגה המעשית, כמו גם לסיום חיי ושליחותי בעולם.
"ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון": "וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" – בכל יום ויום יודע אני מי הוא האומר והקובע את מהלך חייו של אדם, ולמי עלי להישמע.
משה רבנו מכוון אותנו, הקובלים על העבר, המתוסכלים מן ההווה והמבולבלים לגבי העתיד, להביט בלא מורא במי שהיינו, במי שגדלנו והפכנו להיות, ובמי שנהיה, אם וכאשר נתחבר אל משימת חיינו.
באשר לתחושותיו בלב פנימה, ייתכן ומשה התחרט על פעולות שעשה במהלך מאה ועשרים שנותיו, אולי רצה להמשיך לחיות ו/או להנהיג, והגבול ההֶרמטי שהציב בפניו בורא העולם – סביר להניח שהסב לו כאב רב. אולם תחושותיו ומחשבותיו של האיש הענק הזה אינן העיקר, אלא דווקא האופן הבָּשֵל בו קיבל עליו את הדין והשלים עם סופִיוּתוֹ ועם היותו אדם.
אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, אמר משה לעם. בנים אהובים שלי, מותי קרוב וימי קצובים וגם מנהיגותי באה אל קיצה. " חִזְקוּ וְאִמְצוּ", "חֲזַק וֶאֱמָץ": אומץ לב נדרש כעת מכולנו על מנת לסכם, להיפרד, להודות, להתפלל ולבסוף להשלים ולשמוט.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה… אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת–עַד, תֻּמָּם." הוא חתם ואנו מתאמצים (מלשון מאמץ ואומץ) וממשיכים, מחדש: "חזק חזק ונתחזַק".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(פורסם בנצבים תע"ט)