יעקב ספוקויני
הרבה לפני שהנאצים חוקקו חוקים אנטישמיים, שהפכו את היהודים למצורעים חברתית, עשו זאת מדינות אחרות
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" [יג-ב']. רש"י מסביר: מדוע יובאו המצורעים דווקא אל הכוהן? "אל אהרון וגו' גזרת הכתוב היא, שאין טומאה נגעים וטהרתן אלא על פי כהן" [כנאמר בתורת כהנים].
אמנם הכתוב לא מסביר את הטעם, אבל כן מבהיר את היחס למצורעים. התורה מתייחסת אל מצורעים כאל בני אדם שאמנם חטאו, אך יחד עם זאת, ראויים לכל עזרה על מנת שיוכלו לחזור אל המחנה. אהרון הכהן, או אחד מבניו, הם שהופקדו על דיני המצורעים ועל הטיפול בהם. הכוהנים, האליטה של העם היהודי, הם לא רק אלה שפוסקים אם המצורע צריך להיכנס להסגר, הם גם אלה שנמצאים בקשר עם המצורעים ומחליטים על הכנסתם פנימה, חזרה אל המחנה. ידועה ומפורסמת גישתו האבהית של רבי אריה לווין זצ"ל אל המצורעים, שהתבטאה בביקורים ובאספקת מוצרים חיוניים לשבתות וימים טובים.
ההפך הגמור מיחס התורה אל המצורעים פיזית, היה יחס מדינות אירופה כלפי היהודים, שהיו בבחינת מצורעים מבחינה חברתית בעיני הגויים לאורך ההיסטוריה. במשך מאות שנים התייחסה הכנסייה הנוצרית אל היהודים כאל מצורעים. לא הנאצים המציאו את הטלאי הצהוב, כי אם הכנסייה. היא אף זו שהנהיגה את הגטו בתקופת ימי הביניים. הנאצים לא המציאו את חוקי הבידוד, הידועים כחוקי נירנברג 1935, הם אלה ששכללו ויישמו אותם בפועל.
מבט היסטורי אל הממשלים באירופה של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, מלמד עד כמה היחס של הנאצים אל היהודים, שאמנם היה החמור ביותר, אך לא היה חריג.
הרבה לפני שהנאצים חוקקו חוקים אנטישמיים, שהפכו את היהודים למצורעים חברתית, עשו זאת מדינות אחרות. פולין חוקקה את 'חוקי גראבסקי' [1924] אשר הפלו לרעה, במיסוי גבוה, את בעלי המלאכה היהודיים. בנוסף, נקבע 'נומרוס קלאוזוס' באקדמיה – הגבלת מספר הסטודנטים היהודים בכל אוניברסיטה.
חוקים אלה חסמו כמעט לחלוטין את יכולתם של היהודים להשתלב במשרות ממשלתיות.
חוקים דומים ["חוקי מאי"] נחקקו ברוסיה בשנת 1882 ותוקפם נשמר עד המהפכה הקומוניסטית (1917). לאחר המהפכה התמנה סטאלין לממונה על המיעוטים. סטאלין הקים את ה'יבסקציה' – המחלקה היהודית במשרדו. היבסקציה רדפה את היהודים ובעיקר את היהדות. העברית, כמו כל שפה לאומית אחרת, נאסרה. במקומה טופחה שפת היידיש שנתפסה כשפה תרבותית עממית ולא כשפה לאומית. בתי כנסת נסגרו ונותרו רק בודדים. השיא היה בתקופת 'הטיהורים הגדולים' בשנות השלושים. יהודים רבים הוצאו להורג באשמת בגידה.
באוקראינה, בזמן מלחמת העצמאות האוקראינית 1917-1920, בקרבות בין כוחות פטליורה ובין הכוחות הרוסיים, הואשמו היהודים בבגידה ובאחריות להפסד במלחמה. כשמונים אלף יהודים נרצחו בשל האשמות שווא מסוג זה.
אלה רק כמה דוגמאות. הנאצים פעלו אפוא על קרקע מוצקה כשביקשו מהעמים הנכבשים לשתף פעולה ברצח היהודים.
במחקר ההיסטורי קיימת מחלוקת האם הנאצים התכוונו מלכתחילה לרצוח את כל היהודים ['גישה התכוונותית'] ופעלו בקור רוח צעד אחר צעד לקראת השגת היעד, או שמא מדובר בניצול הזדמנויות ['גישה פונקציונאלית'] ללא שום תכנון מוקדם. הגישה המקובלת היום, היא הגישה המשלבת בין השתיים. על פי גישה זו, אכן היטלר קיבל את ההחלטה לבדו, אך לא תכנן זאת מהתחלה ועד הסוף. מדובר בסדרה של החלטות מזדמנות, שעליהן אפשר לומר "עם האוכל בא התיאבון". ככל שראה היטלר שזה אפשרי הוא הגביר את רדיפת היהודים. הרצח ההמוני החל בבורות הירי בזמן 'מבצע ברברוסה' ביוני 1941. האוקראינים הליטאים והעמים האחרים שנכבשו בידי הגרמנים בזמן הפלישה לברה"מ שיתפו פעולה בהתלהבות ובאופן מלא ברצח היהודים. 'המצורעים' הפכו לנרצחים.
השבוע שבין יום השואה ובין ימי הזיכרון והעצמאות, ממחיש יותר מכל את המעבר החד והמדהים שעבר עם ישראל משואה לתקומה. ממעמד של 'עם מצורע' שמדינות העולם הפנו עורף לטבח מיליונים ממנו, הצליח עם ישראל, בע"ה, להשיג עצמאות בתוך שנים ספורות. אין נס גדול מזה ולכן יש לגמור את ההלל על עצמאות ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
(תזריע מצורע תשפ"ג)
