בשנת 1981 הציג שמשון רובין, פסיכולוג קליני ופרופסור בגמלאות של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מודל תיאורטי המזהה שני מסלולים בהתמודדות האנושית עם אובדן.
המסלול הראשון מתמקד בתפקוד פיזיולוגי, סוציולוגי, בין-אישי ופסיכולוגי אחרי אובדן. בהקשר זה ידוע כי הכניסה לתהליך האבל מאופיינת בדרך כלל בתחושות של דיכאון וחרדה, חוסר אונים, אשמה ועוד, ובפגיעה בתפקוד בבית ובעבודה. מחקרים מצביעים על כך שתחושות אלה מתמתנות ככל שחולף הזמן, וישנה על פי רוב חזרה הדרגתית לתפקוד ולקשרים חברתיים.
המסלול השני עניינו הקשר הרגשי עם הנפטר, לאחר פטירתו. על פי רובין, הקשר בין האדם החי למי שאיבד ממשיך להתקיים גם לאחר האובדן. הוא כולל רגשות, מחשבות וזיכרונות רבים סביב הנפטר, שעוברים שינויים ותמורות. אנשים שאיבדו אדם יקר להם, תיארו מגוון תחושות כלפי הנפטר כמו הפגנת כעס, סליחה, תחושת קרבה או ריחוק, געגוע עז, רצון להיות מקור גאווה עבורו/ה ועוד. מערכת היחסים עם מי שאבד לנו נמשכת, לדברי רובין, כל עוד אנו חיים.
הנחתו הבסיסית של רובין חולקת על מודל האבל שפיתח אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, במאמרו המפורסם מ-1917 "אבל ומלנכוליה". ההנחה של פרויד שלפיה מטרת תהליך האבל היא לאפשר ניתוק של קשרי האהבה בין החי לבין המת, לא תאמה את המציאות לדעת רובין. מחקרו הראה שהקשר המתמשך עם הנפטר אינו זהה למאפייני האבל הקלאסיים (המסלול התפקודי), וכאשר מתבוננים בתגובה לאובדן יש להביא בחשבון את התפקוד בשני מסלולי ההתמודדות.
רובין טען שבעקבות אובדן נדרשת התארגנות נפשית מחודשת של האָבל כלפי המציאות, כלפי עצמו וכלפי הנפטר. מוסכם כיום בין חוקרים כי אובדן של אדם אהוב כרוך בשינוי עצום בחיים של הנשארים אחריו, הכולל אתגרים ודרישות חברתיות ואישיות חדשות, ערעור של ערכים ואימוץ/שינוי של תפקידים ומערכות יחסים. "אני לא מה שהייתי קודם", הינה אמירה המאפיינת אובדנים קרובים, ובפרט אובדנים טראומטיים.
חוויית האובדן מביאה עימה מבט אחר ולעיתים בחירות חדשות. המחקר חושף חתירה של מי שחוו אובדן לשמר תחושה של המשכיות של מי שהיו (המשכיות העצמי), ובמקביל להשקיע מאמץ בהטמעת המציאות החדשה (העולם שהשתנה) לתוך הזהות שלהם, המתגבשת בעקבות האובדן. בהקשר זה, לעיתים מתפתחת עם הזמן תופעה המכונה "צמיחה פוסט-טראומטית" – צמיחה מתוך משבר, לה אקדיש את הטור הבא.
לתגובות: naomieini1@gmail.com