נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)הידיעה על רציחתם של ששת החטופים: כרמל גת, עדן ירושלמי, הירש גולדברג-פולין, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו הי"ד פגשה אותי בבוקר יום ראשון. נשימתי נעתקה. גופי רעד מבכי. כשאחזתי בסידור – לא הצלחתי להוציא הגה מפי. כעת אני כותבת על אהרון. לא אהרון ככהן אלא אהרון האיש, האב השכוּל.
עם חנוכת המשכן אש הרגה את נדב ואביהו, בני אהרון, שהיו נתונים בתוך חוויה של שמחה אקסטטית והקרבת אש זרה. בשומעו את הבשורה הגיב האב, על פי הכתוב, בדממה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). אין לדעת מה שיקפה שתיקתו. האם היא ביטאה הלם? ואולי אֶבל ועצב עמוק? או כעס ותסכול גדול מהכיוון שאליו סטתה עבודת ה'?
אהרון שתק, ועימו שתק העולם. לפתע נעצרה ההתנהלות השוטפת ופינתה את מקומה לחלל, שנפער למרחב שבו יתקיים עיון פנימי ואולי חישוב של מסלול מחדש. בשתיקתו יצר אהרון הפרדה בין החיים שהיו "לפני" לאלה ש"אחרי" מות הבנים.
ויש עוד עניין בשתיקה. השותק מניח לרגע בצד את כוחו כ"מדבֵּר" ומצטרף בענווה לנוכחות שותקת וגבוהה ממנו. האדם השותק כאילו אומר: איני צריך/יכול להבין את הכל. בנקודה כואבת וכאוטית זו בעולמי, אין לי מילים לביטוי תחושותיי ולמתן הסבר למתרחש, ואני מתמסר ונותן אמון בבורא ובהיגיון האלוקי, המצוי מעל ומעבר להיגיון האנושי שלי.
במסכת מנחות כט ע"ב מסופר על התפעלותו של משה רבנו מתורתו ומעוצמתו של רבי עקיבא. שם אומר לו הקב"ה פעמיים "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי". בתחילה, בתגובה לתהייתו על כך שהוא שנבחר לקבל את התורה ולמסרה לעם ישראל ולא רבי עקיבא. ובהמשך, בתגובה לזעקתו "זו תורה וזה שכרה", לנוכח סבלו ומותו האכזר והטראגי של עילוי העילויים. "שתוק", פקד עליו ריבונו של עולם בתגובה לשאלתו ולקבילתו. אינך יכול להבין. הנח את זה לי. זה במגרש שלי, לא בזה שלך. אין במהלכים אלה מקום להיגיון אנושי.
השבוע, ולא בפעם הראשונה, שתקתי לנוכח אכזריות חמאס ורצח הגיבורים. במרחב האינסופי, שנפער בי לפתע בתוך הדממה, חיפשתי קרבת אלוקים.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
