יעקב ספוקויני"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" [בראשית ו, יד].
שואל רש"י: מדוע היה צריך להציל את נח דווקא באמצעות תיבה, ומדוע הטריח את נח לעבוד זמן רב כל כך? ומתרץ: "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם, עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו". כיוון שלא השכילו לחזור ממעשיהם הרעים, אמר ה' לנח: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" [ז, א]. תיבת [אוניית] ההצלה נועדה רק לנח ולמשפחתו ולא לכל בני דורו.
תיבת נח הפכה לשם נרדף לאוניית הצלה מרודפים. האונייה 'סטרומה' נשכרה בידי חברי התנועה הרביזיוניסטית כדי להציל יהודים נרדפים מציפורני השטן הנאצי [1941]. התוכנית הייתה להפליג מנמל קונסטנצה שברומניה אל איסטנבול ומשם, דרך מעברי הבוספורוס והדרדנלים להגיע לחופי א"י. ברם, הבריטים לחצו על הטורקים ששלטו במעברים למנוע את מעבר המעפילים. הקשיחות הבריטית, שבאה לידי ביטוי בהגבלת העלייה לא"י במסגרת חוקי 'הספר הלבן', לא פסקה גם כאשר היה מדובר בעליית הצלה. הטורקים נעתרו לדרישת הבריטים, ולאחר כעשרה שבועות של המתנה מורטת עצבים בנמל, גירשו את האונייה חזרה ללב ים.
הגירוש היה אכזרי במיוחד. 767 נוסעי האונייה נותרו ללא מי שתייה וללא מזון. זמן קצר לאחר ההפלגה האלימה, פגע טיל טורפדו באונייה והיא טבעה במצולות. רק נוסע אחד, דויד סטוליאר, הצליח לאחוז בקרש הצלה ולהגיע לחוף מבטחים. אכזריות בריטית זו, הייתה אחד המניעים להכרזת המרד של האצ"ל.
גם יהודי דנמרק נעזרו באוניות הצלה כדי לברוח מהתופת הנאצית. יותר משלוש שנים חיו היהודים בדנמרק בשלווה יחסית תחת השלטון הגרמני. מצב זה נבע מהאוטונומיה שנתנו הגרמנים לדנים. כל גורמי השלטון בדנמרק אמרו לגרמנים כי בדנמרק אין 'בעיה יהודית', היהודים הם אזרחים כמו כולם.
המפנה לרעה החל כאשר הגרמנים הפרו את הסכם האוטונומיה עם השלטון הדני והנהיגו משטר צבאי נוקשה. בערב ראש השנה תש"ד 1943 הודיע הדופט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בדנמרק, לראש הקהילה היהודית בקופנהגן, הנריקס, כי הגרמנים מתכוונים לגרש למחרת ראש השנה, בשבת, את כל יהודי דנמרק. הנריקס ההמום הזעיק את הרב הראשי מלכיאור. שניהם הזהירו את כל היהודים באמצעות שליחים [ידעו שמאזינים לטלפונים], והיהודים מיהרו לברוח למקומות מסתור.
בינתיים, התארגנה המחתרת הדנית להעברת הפליטים היהודים בסירות ובאוניות לשבדיה הניטרלית. הדנים התנדבו בהמוניהם לסייע בהעברת המסר לכלל היהודים, בהסתרתם ובהברחתם. בתי החולים רשמו יהודים כמאושפזים בשמות דנים טיפוסיים. 'המאושפזים' חיכו בבתי החולים עד שהתארגנה הסעה במוניות ובאמבולנסים למספנות הדייגים. רבים התנדבו לשמש דייגים על מנת להשיט את היהודים בסירות משוטים לספינות מנוע, כדי שיעבירו את היהודים אל החוף השוודי.
נציגי כל בתי החולים בקופנהגן נפגשו מדי בוקר לעדכון על מספר היהודים המסתתרים. אחד הפעילים סיפר על רגע של סכנה: "הגרמנים הקיפו את בית החולים ביספביירג. למעלה מ-200 יהודים הסתתרו במקום באותו הלילה. היה חשש שבבוקר יפתחו הגרמנים בחיפושים. הכרחי היה להוציא משם את הפליטים. ב-09:00 יצאה 'הלוויה' ענקית מחדר המתים של בית החולים". מוניות שהסיעו את משתתפי 'ההלוויה' לא נבדקו בידי הנאצים, והמשתתפים הגיעו למסתור ליד החוף. כך הצליחו בתי החולים להציל כאלפיים יהודים" [מתוך 'בדנמרק זה לא יכול לקרות', נחום פונדק].
בדיעבד, ברור שהעיכוב הפוליטי בהכללת יהודי דנמרק ב'פתרון הסופי' הנאצי, גרם לשינוי גם בשוודיה. עד למפנה במלחמה לרעת הנאצים, הקפידו השוודים להישאר ניטרליים. בסתיו 1943 הסכימו לקלוט את כל 7,000 הפליטים היהודים, כ-90% מיהודי דנמרק, שהגיעו אליהם בתיבות ההצלה.
Yaakovspok1@gmail.com
