נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בהיותנו בעיצומו של ניחום אבלים, אצל משפחה מופלאה מגוש עציון ששכלה במלחמה את בנה החייל, הרגיש ועז הרוח כעדינו העצני, מצלצל לפתע הטלפון ושמו של אביך, שידענו שנמצא בלחימה בתוך רצועת עזה, מופיע על הצג. מתוחים ונרגשים הבטנו זה בזו, ואחר יצאנו בחופזה ובהתנצלות מגומגמת מאוהל המנחמים (מה יכולנו לומר?). צמודים זה לזו עמדנו בפינת מתחם בית האבלים, בשעת חשיכה, ודרשנו בשלומו. אביך אמר לנו שהסקירה תקינה, ונדרש לנו זמן לעכל במה דברים אמורים. שתקנו, מוצפים (אני עם דמעות). דיברנו איתו בשקט, מתקשים להכיל.
עשרות ימי לחימה היה הסוד שמור אצלנו, כמו שביקשו הורייך. כשניתן ההיתר לגלותו, שיתפנו את מכרינו באושר הגדול. אז יכולנו לחכות לך בשמחה גלויה ואמיתית. חצי שנה עברה, ויום לאחר המועד המשוער, ואחרי כמה תעלולים ורגעים של "כמעט", הגחת לעולם, יפיפייה ומושלמת, ושינית אותו ואותנו לתמיד.
קָמָה – תבואה בשלה את, של אהבת הורייך. חסד שאין כמוהו, מתפרץ, מפתיע ומצמרר בתוך מציאות של מלחמה ואובדן, נס של נחמה ותקומה, המתואר בתווים עדינים בשירה של דורית צמרת (לחן: חיים ברקני), "הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב": "שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף/ וחרובים וזית וגלבוע/ ואל ערבו העמק נאסף/ ביופי שעוד לא היה כמוהו. זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית/ אתם אינכם ולא תוכלו לשוב/ השביל עם השדרה, ובשמיים עיט/ אך החיטה צומחת שוב…".
11 בני קיבוץ בית השיטה נפלו במלחמת יום הכיפורים, ומן השבר העמוק השתקמו וצמחו קהילה ועם. מסר זה, של עוצמת הטבע ופשטותה המפעימה של ההמשכיות, מסר החיים והתקווה שבו בחרו הורייך, וזיהוייך כמבשרת המדויקת שלו, מרגשים אותי עד דמעות.
קָמָה – אין מילים בפי להכיל את גודש הלב, את מיתר הגעגוע שנפרט והתעורר אצלי לפתע כלפי אבי ואמי היקרים, שהביאו אותי לעולם לפני אי אלו שנים, ולא זוכים להניחך/להניח אותי בחיקם. את נחשול החיים שעם שמיעת שמך ניצת בקרבי, ואת עוצמת האהבה וההודיה לבוראי/בוראך, שזיכנו במפתח החיה (יולדת), שממתיק מעט את צער התקופה…
קָמָה – תודה שהגעת, אהובה. תודה על מי שאת כבר עכשיו, ועל מי שתצמחי להיות.
אוהבת עד בלי די,
סבתא נעמי
לתגובות: naomieini1@gmail.com
