"בתי עסק נבזזו, חלונות נופצו, שוטרים נפצעו", ככה סיקרו כותרות העיתונים את המהומות שפרצו בפריז לאחר הניצחון של קבוצת הכדורגל פריס סן ז'רמן בליגת האלופות (0-5 על אינטר האיטלקית, למי שמתעניין). הדיווחים הללו היו מהימנים, רק היה חסר בהם דבר אחד: הם לא אמרו דבר על זהות הבוזזים, המנפצים והפוצעים; כאילו הדברים קרו מאליהם.
זו לא הפעם הראשונה שדיווחים נכתבים בצורה הזו. במדינות רבות באירופה ובארה"ב מתרחשים פשעים על ידי בני מיעוטים, אך מסיבות של פוליטיקלי קורקט, לא כותבים שם את זהות הפושעים. כאילו יד נעלמה פגעה ואנסה וירתה.
את אותה תמונת מציאות אנו רואים גם בדיווחים של הרשתות הזרות על הנעשה בישראל. כשמתבצע אירוע טרור, פעמים רבות נקרא דיווחים על כך שאזרחים ישראלים נהרגו או נפצעו במתקפה. לא נכתב דבר על זהות המחבלים. באותה הדרך עיתונאים רבים בעולם מסקרים את הנעשה במלחמה בעזה. כשמדובר באויבים הפוגעים בנו, הניסוח הוא בלשון סבילה, ואילו כשאנחנו פוגעים באזרחי הצד השני, הלשון הופכת לפעילה – ישראל היא כמובן זו שעשתה את זה.

volodymyr-hryshchenko
הניסוח הסביל הוא שימושי מאוד כשרוצים להרחיק את האדם הפועל מן התמונה. זו דרך מתוחכמת להימנע מלהטיל עליו אחריות. מסיבה זו, כשאני עורך טקסטים, לרוב אני משנה מניסוח סביל לפעיל. במקום לומר "הדברים נאמרו על ידו" אני מתקן ל"הוא אמר את הדברים". במקום לומר "הדברים נעשו" אני מתקן ל"הם עשו". אכן, לעיתים לשון סבילה מייפה את הטקסט ומגוונת אותו, ופה ושם אפשר להשתמש בה. אך לרוב אני סבור שיש להקפיד להשתמש בלשון פעילה. לא רק בכתיבה, אלא גם בדיבור. כי השפה לא רק מבטאת תודעה אלא גם מעצבת אותה. ועלינו להרגיל את עצמנו למחשבה שדברים לא קורים מאליהם. יש אנשים שניצבים מאחוריהם, ועליהם לקחת אחריות על מה שהם עושים בעולם.
נדמה שמה שעובר על התקשורת, עובר עלינו בכלל בתרבות, בחברה ובפוליטיקה. אני מאוד חושש שהפכנו מתרבות פעילה לתרבות סבילה. יותר מדי דברים קורים לנו. רק כשמשהו טוב קורה, פתאום כל אלה שמסתתרים מאחור הופכים לפעילים. וכך הפכה האחריות לעניין של 'תוכנית כבקשתך'. כשנוח, מתהדרים בה. אך כשהמציאות קשה, בורחים ממנה.
מאז 7 באוקטובר, אבל למעשה כבר זמן רב לפני כן, אני שומע כיצד מנהיגים מתנהלים יותר ויותר בדרך הסבילה. הם לא שמעו ולא ידעו, והדברים אירעו להם ומתחתיהם. אזרחים הופקרו וחיילים לא נערכו, אזהרות לא נשמעו והבטחות לא קוימו. ומה שקרה כאילו קרה מעצמו. כאילו לא היה צבא שלא התכונן ולא הקשיב. כאילו לא היה שלטון ארוך שנים שפיתח את המפלצת הזו. ונוח כל כך להתמקד בקורבנות ובדברים שאירעו, מבלי להציג את האנשים והגורמים שפעלו ולא עשו את מה שצריך כדי למנוע זאת. והמשפטים סבילים ואין צלם ואין דמות שיעמדו בראש המשפט, כנושא, הנושא בגאון את כל כובד משקל הפעולה על כתפיו. והתוצאה: רבים כדי למצוא אשמים במקום שהאחראים יקומו ויגידו – זה אנחנו.
בפרויקטים שאני מנהל אני משתדל מאוד לא לומר 'קרתה פשלה', אלא אני אומר שאני פישלתי. וכשהייתי רב קהילה, ובשמחת תורה הראשון שלי בתפקיד שאלו אותי אם הנשים יכולות לקבל ספר תורה כדי לרקוד איתו ואמרתי ודאי שכן, ולכמה מתפללים (גברים) הדבר הפריע – לא אמרתי שהספר ניתן לנשים כי הן ביקשו, אלא הצהרתי שאני הוריתי להעביר להן ספר תורה. ומאז, אף אחד לא שאל ולא ערער על כך שגם לנשים מגיע לרקוד עם ספר התורה. כי לכולם היה ברור שאני ניצב מאחורי ההחלטה, וכל עוד אני הרב – כך ייעשה.
השפה מבטאת את התרבות שלנו. וכששפה הופכת לסבילה, זה סימן לא טוב עבורנו. עלינו לגדל דור של פעילים, לא של סבילים. עלינו ליטול בעצמנו אחריות על מצבנו, לא לתת לאירועים להתנהל כשלעצמם. במציאות קשה בהרבה, בלב אימת השואה, הבין הפסיכולוג ויקטור פראנקל את העניין הזה. הוא הבין שכדי לתת פשר לחיינו, עלינו לנקוט עמדה פעילה לגביהם. אין אנו שואלים לפשר המאורעות, הם אלה ששואלים אותנו זאת. עלינו להעניק משמעות למה שעובר עלינו באמצעות התודעה והמעשים שלנו.
בימים קשים אלה, אני רוצה שנהפוך מחברה סבילה לפעילה. עלינו לדרוש ממנהיגינו וגם מעצמנו להיות פעילים. נתחיל בכך שנשים לב לשפה שסביבנו. האם יש במשפטים יותר נושא שפועל או מושא שנפעל? האם יש עושים או שהמעשים נעשים מאליהם?