הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עשרה בטבת בפתח ומעגל השנה מזמין אותנו שוב לציין את חורבן הבית והארץ באמצעות תענית. במשך שנים כתבתי כאן ובבמות אחרות על הרלוונטיות של צומות החורבן בימינו. נכון, אירועי שבעה באוקטובר וכל מה שקרה בעקבותיהם, השיבו לתודעה שלנו את מושג החורבן, וייתכן מאד שבשל כך אכן יש להכריע לטובת המשך הצומות. אבל לא זו הנקודה העיקרית בדיון. הבעיה בצומות החורבן היא לא המסקנה הסופית לגביהם – כן לצום או לא לצום – אלא מה שהם הפכו להיות.
מעניין לגלות שהתיעוד הראשון שיש לנו ביחס לצומות החורבן נוגע לא בחובה שלנו לצום אותם אלא להפך; בשאלה האם יש לצום אותם עם השיבה לארץ בימי בית שני. כך שאלו את הכהנים את הנביא זכריה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?".
אני עוצר רגע כאן כדי לדמיין יחד אתכם מה היתה תשובת רבנים רבים כיום אילו היו מפנים אליהם שאלה כזאת. קרוב לוודאי שתשובתם היתה חדה והחלטית: וודאי שכן. הרי בשולחן ערוך נפסק שחובה לצום את צומות החורבן, ועוד מרן המחבר הוסיף על כך וטען ש"אסור לפרוץ גדר". חלקם מן הסתם גם היה מאשים את השואלים ב'נאו-רפורמיות' ורואה בהם סכנה למסורת היהודית.
אבל הנביא זכריה דווקא הגיב אחרת. תשובתו לא היתה כן או לא. טענתו היתה שהשואלים בכלל לא שואלים את השאלה הנכונה:
"כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים".
השאלה של הכוהנים ביטאה את העובדה שהם לא הבינו בכלל את משמעות הצומות. הם ראו בכך חובה דתית, קיום רצון הא-ל. לכן פנו אל הנביא בשאלה אם א-לוהים מעוניין שהם ימשיכו לצום. אבל זו טעות, אומר להם הנביא זכריה. א-לוהים לא זקוק לצום שלהם. הם לא מקיימים את רצון הא-ל כשהם צמים. הצום הוא לא "הלכה" אלא ביטוי למצבו הלאומי והרוחני של עם ישראל. הוא סימן לשאלה עמוקה יותר: האם נעשה תיקון לעוולות המרכזיות שהובילו לחורבן, עוד כשעם ישראל ישב לבטח בארצו. בכך יש להתמקד, לא בפלפול הלכתי על מקור החובה לצום.
מכאן קורא להם הנביא זכריה:
"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם".
מדהים לגלות שבכל אחד ואחד מהצומות אנו מהדהדים את המסר הזה. בכל תעניות החורבן אנו קוראים את ההפטרה מישעיה, שבה בין היתר נאמר: "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת". אפילו ביום הכיפורים, שם חובת העינוי היא מן התורה, תיקנו לנו חכמים להפטיר בדברי ישעיה: "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?… הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ".
הצומות, טוענים כל הנביאים הללו, אינם חובת דתית כמו שמירת שבת והנחת תפילין. אין בהם ערך כשלעצמם. הצומות הם ביטוי למצבנו הלאומי ולמהלך של תיקון חברתי. הם עדות למה שקורה אל כלל העם, לא חובה פרטית של האדם מול א-לוהים.
זוהי התמונה המקורית של הצומות, שאותה אנו מהדהדים בכל פעם. אך מה נהייה מהם? למה הם הפכו? בדיוק למה שהנביא זכריה שלל. הצומות היום נתפסים כחובה דתית שכל מי ששומר הלכה חייב לבצע, בדיוק כמו ספירת העומר או תפילה. הם חשבונו של האדם הפרטי מול עצמו ומול א-לוהים, כאילו זה מה שא-לוהים רוצה מאתנו.
מדי צום ומדי שנה אני תמה על הפער הבלתי מתקבל על הדעת בין תפיסה זו של הצומות ובין דברי הנביאים שאנו קוראים במהלכם. אנו שוב ושוב מהדהדים את דבריהם של אלה שאומרים לנו שזה לא העיקר, ובכל זאת מתייחסים אל הצום עצמו כעיקר.
לכן, כל מי ששואל אם צריך לצום היום או לא צריך לצום היום, לפני שבעה באוקטובר ואחרי שבעה באוקטובר, מחמיץ את הנקודה. לא צריך לצום וגם לא צריך לא לצום. זה לא עניין של צריך אלא זו שאלה של מי אנחנו כיום ואיך נראית החברה שלנו. האם אנחנו מודעים לעוולות שהובילו לחורבנות שלנו? האם אנו עמלים על תיקונן? האם אנו שאננים כאותם דורות שלפני חורבן הבית או מודעים לאתגרים שניצבים בפנינו? אלו השאלות החשובות כיום וכדאי שאת רוב המאמץ הרוחני נשקיע בהן.
