האיזון הופר

"פעם, כשניסיתי למפות את המקום של הציונות הדתית על הסקאלה הישראלית, חשבתי שאנחנו נמצאים באמצע. הציונות החילונית מהצד האחד שלנו, והיהדות החרדית מהצד השני. אלה קרובים אלינו יותר ביחסם אל צה"ל ואל הממלכה, ואלה ביחסם אל התורה ואל זהותה היהודית של המדינה".

במלים אלה תיאר העיתונאי הסרוג קלמן ליבסקינד בטור שפרסם לאחרונה את האתוס שעליו התחנכנו ב'בני עקיבא'. הציונות הדתית היא סוג של גשר בין שני המגזרים הלעומתיים בחברה הישראלית – החילונים והחרדים. היא משלבת בין שני האתוסים המכוננים של שתי חברות הקצה – לימוד תורה מצד אחד, וציונות וממלכתיות מצד שני. מציאות זו הובילה לשאלה האולטימטיבית שתמיד נשאלנו בפעולות 'בני עקיבא': מה היית מעדיף שהילד שלך יהיה – חרדי או חילוני?

אוהה, כמה שעות בילינו בוויכוחים על השאלה הזאת בפעולות חבריא ב' ובשיחות של יום חולין בין החבר'ה. אבל אני מעולם לא אהבתי את השאלה הזאת. זה היה משול בעיניי לשאלה 'את מי אתה אוהב יותר – את אבא או את אמא?'. כל תשובה שניתן כאן תהיה טעות. כמו לבני אדם, הציונות הדתית עומדת של שתי רגליים (ואולי שלוש), ואי אפשר לוותר על אף אחת מהן. הלאומיות והמסורת היהודית הן אבני הבניין של הזהות שלנו. איך אפשר בכלל לחשוב על ויתור על אחת מהן?

אבל כעת, בעקבות המלחמה, הסנטימנט השתנה. איננו מוכנים לוותר על המסורת היהודית, על ההלכה ועל לימוד התורה. אבל רבים מרגישים שכבר אי אפשר לעשות זאת כתף אל כתף עם הציבור החרדי. ליבסקינד הסביר זאת באמצעות משל הבית הבוער. כשאתה בתוך בית שעולה באש, ומחפש מקור מים לכבות את האש כדי להציל את חייך, ויש לך שני שכנים – האחד הולך איתך להביא מים, והשני לא נוקף אצבע כדי לעזור לך, ברור מי השותף שלך ומי לא.

אנחנו במלחמה. חיילים נופלים על הגנת הגבולות וביטחון ערי ישראל. מילואימניקים קורסים תחת נטל השירות המתמשך. המגזר העובד כולו מתחיל לשלם את הוצאות המלחמה העצומות. נקודות המס יוקפאו. נוותר על יומיים הבראה. מיסים יעלו. ואיפה הציבור החרדי בכל האירוע הזה?

הצעירים לא מתגייסים. מילואימניקים לא קיימים. אבל זה הרבה מעבר לכך. על פי נתונים שפורסמו ב'ידיעות אחרונות' לאחרונה, מס ההכנסה הממוצע שמשלם משק בית חרדי בחודש לקופת המדינה הוא 125 שקלים בלבד, פחות מתשלום ועד בית בבניין דירות ממוצע. ככה זה כשרבים מהגברים לא עובדים ומקבלים מלגות/קצבאות, הנשים כמעט שלא משלמות מס, והמון מקבלים הנחות אדירות במס הכנסה ובשאר תשלומי החובה.

אם בכך לא די, השבוע התבשרנו שהכנסת הולכת בשבועות הקרובים לקדם גל חקיקה אינטנסיבי, בעקבות הצטרפות סער לקואליציה, מה שהעניק לה רוב מוצק. אחד החוקים הראשונים שהיא מקדמת זה חוק הרבנים במתכונתו המתחכמת. עיקרו: השר לשירותי דת, ממפלגת ש"ס, יוכל על דעתו (ורק בהתייעצות עם שר האוצר, ללא תלות בו) לממן תקנים בשירותי דת במועצות מקומיות רבות לפי ראות עיניו מתקציב המדינה באופן ישיר. כלומר, הוא לא יהיה תלוי בתקציב המועצה הדתית או  בכל גורם אחר. כל תפקיד שהוא ירצה למנות הוא יוכל לממן אותו ישירות מקופת המדינה. לכאורה, אין מי שמגביל אותו למנות את מי שהוא רוצה היכן שהוא רוצה. נסו רק לדמיין כמה ג'ובים יחולקו בעקבות החוק הזה. וזו דוגמה אחת בלבד.

חוק המעונות עוד יחזור ואולי גם יעבור. ובמפלגות החרדיות עובדים קשה כדי למצוא פרצות בחוק שיאפשרו להם למשוך מימון בצורות שונות ומגוונות לאוכלוסייה שלהם. לא כל הציבור מודע לכך. אבל מי שעוקב אחר הפרסומים של משרדי הממשלה, בשינויי תקנות, רואה זאת בבירור. העולה מכך, שלא די שהציבור החרדי לא נושא בנטל הביטחון באופן ישיר, בגיוס לצבא ובשירות מילואים. גם בנטל הכלכלי הוא פחות שם כתף. ולא רק שהוא משלם פחות מיסים למדינה, הוא גם מוצא דרכים כדי למשוך עוד כסף מהקופה הציבורית כדי לממן את אורחות חייו המתבדלים.

אי אפשר להמשיך כך יותר. איך כתב ליבסקינד (ולא רק הוא)? האיזון הופר. צריך להחליט עם מי אנו צועדים יחד בבניין המדינה שלנו, ומי פשוט לא איתנו. ולהחלטה מי איתנו ומי לא, יש השלכות. והן צריכות להיות משמעותיות, וכמו לכולנו – גם כואבות.

היכן מפלגת הציונות הדתית באירוע הזה? היכן מפלגת עוצמה יהודית, שבה חברים לא מעט חברים מבני הציונות הדתית? היכן חברי הכנסת הציונים הדתיים מן הליכוד ומשאר מפלגות הקואליציה?