סברא פשוטה

כשדבר מסוים הוא פשוט והגיוני, לא צריך לחפש לו מקור. לדוגמה, ההלכה קבעה שהמוציא מחברו עליו הראיה. האמורא רבי שמואל בר נחמני מצא לכך מקור בתורה, אך רב אשי הקשה עליו: "למה לי קרא? סברא היא. דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (בבא קמא מו, ע"ב). כלומר, מי שכואב לו הוא זה שהולך לרופא, ומכאן שמי שתובע – הוא שצריך להביא ראיה בבית הדין. זה כה פשוט, עד שאין צריך להביא לכך מקור.

מספרים שפעם אחת פנו אל הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשאלה. לאחר שענה מה שענה, שאלו אותו מה המקור לדבריו. בתשובה שאל אותם הרב האם מותר לשים חתול בארון הקודש. ענו לו "ודאי שלא". שאל אותם הרב: "ואיפה זה כתוב?". ודאי, יש דברים שלא צריך לחפש להם מקור. זו הסברא הפשוטה שקובעת זאת.

אלא שלא פעם, דווקא בקרב לומדי ושומרי ההלכה, כוח זה של הסברא הפשוטה משתבש. מרוב פלפול ודקדוק בכל קוץ של המילה הכתובה, שוכחים שצריך להפעיל גם היגיון פשוט ובריא, Common Sense. וכך, דווקא האוחזים בדרך האמונה, מתנהגים לעיתים בצורה משוללת היגיון, שלעיתים מהווה חילול ה' ממש.

כשחגגו לנו בישיבה את סמיכת הבוגרים לרבנות, סיפר ראש הישיבה, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, שקיבל פעם שאלה בחול המועד מאדם שמדירתו הייתה נזילה לדירה שמתחתיו. אותו אדם תהה אם הוא רשאי לתקן את הנזילה בחול המועד, שכן הוא מסתפק האם זה דבר האבד. ראש הישיבה הרעים את קולו כשאמר לנו, שכל אימת שאנו פוסקים הלכה, אסור לנו לשכוח את ההיגיון הבריא. היעלה על הדעת שאדם יזיק את חברו בצורה כזו, רק משום שהוא חושש לעשיית מלאכה בחול המועד? האם הדבר הגיוני? לעולם אל תשהו את השכל הישר, אמר לנו ראש הישיבה.

והנה כיום, אנו עוברים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואת יום העצמאות, ואנו רואים שדווקא חוגים מאוד דתיים הם שמעלים קושיות על דברים שצריכים להיות כל כך פשוטים וברורים. צה"ל לא יכול לממש את תוכניותיו בלחימה ברצועת עזה כי חסרים לו לוחמים. ללי דרעי, אמו של החלל סעדיה דרעי הי"ד, מספרת ששאלה את המפקד שלו מדוע נכנסו לקרב כדי לכבוש שטח במרכז הרצועה, והרי שטח זה כבר נכבש מספר שבועות לפני. המפקד ענה לה שפשוט לא היו מספיק לוחמים כדי להחזיק בשטח הזה לאחר כיבושו, מה שחייב אותם לסגת ולהיכנס אליו שוב. בכניסה הזאת נפל סעדיה.

זה כל כך פשוט וברור שצריך עוד לוחמים, ובדחיפות. מילואימניקים כורעים תחת נטל השירות, ומי שנפגע מכך אלו לא רק הם והמשפחות שלהם אלא גם הצבא. צה"ל צריך עוד לוחמים כדי לממש את מטרות הלחימה. אי גיוס פוגע בביטחון המדינה. האם במציאות כזו יכול להיות בכלל דיון על האם ובאיזה תנאי להתגייס? האם ייתכן שביום הזיכרון יהיה מגזר מתוך עם ישראל שייעדר מהמחיר הקולקטיבי? זה לא קשור לבטלנים או ללומדים. זו סברא פשוטה, שכשהעם שלך נמצא בסכנה אתה מתגייס כדי להצילו. לא בזק"א ולא בארגוני חסד, אלא בלחימה. איך אפשר בכלל לומר אחרת?

וכמו שזה נכון בנוגע ליום הזיכרון, כך זה ביחס ליום העצמאות. איך אפשר להתכחש לחסדי ה' עלינו בכינון המדינה? נכון, איננו חיים במציאות של בית מקדש שלישי, אבל האם בשל כך נכפור בכל הטובה שכן הגיעה אלינו? "חלק ניכר מהציבור שלנו איננו מאמין במעשי ה' הנגלים לנו", אמר על כך הרב צבי יהודה קוק שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים והרצה: "כן, כדאי לומר פעם אחת דברים ברורים ולא להיות פוסחים על שתי הסעיפים: חוסר אמונה יש כאן, כפירה המתלבשת בלבוש של חרדיות וצדקות. כופרים הקוראים לאחרים בשם זה, וכל הפוסל – במומו פוסל".

אותם הלבושים בחרדיות אך מתכחשים לעצם הפלא בתקומת המדינה, הם הכופרים, לדעת הרצי"ה. על כן במזמור שעימו אנו פותחים את יום העצמאות, אנו אומרים פרק תהלים שבו המלים: "יראו ישרים וישמחו". לא מספיק להיות צדיקים. לא מספיק להיות חכמים. צריך להיות גם ישרים. וישרות הלב היא שמצמיחה את החובה הפשוטה, מכוח הסברא, שמוטלת עלינו להיות שותפים למפעל הגדול הזה שקוראים לו מדינת ישראל, במאמץ, בלחימה וגם בהקרבת הקורבנות. זה כל כך פשוט עד שלא צריך למצוא לכך מקור. למה לי מקור? סברא היא.