הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשת העקדה זכתה מקדמת דנא למעמד מיוחד במסורת ישראל. המילה "עקדה" היא גם ראשי תיבות של המילים: "על קידוש השם", ובדורות של שמד ורדיפות, גזרות ופוגרומים, מזבח העקדה ריחף בזיכרון הקולקטיבי של האומה, ומהר המוריה יצאה הוראה: הקיום היהודי מחייב נכונות להקרבה. מסירותם של אברהם ויצחק שימשה דגם ומופת למה שנדרש מכל יהודי בעיתות מאבק על הקיום היהודי.
חז"ל מספרים על האם ששבעת בניה מסרו נפשם בימי אנטיוכוס, שהשוותה עצמה לאברהם בעקדה (איכ"ר א), ומעשה העקדה המשיך להיות השראה בימי גזירות הרומאים, גזירות תתנ"ו (1096, במסעי הצלב), גזרות קנ"א בספרד (1391), פרעות תַ"ח–תָ"ט של חמלניצקי (1648), ובתקופת השואה המושג עקדה היה למוטיב מרכזי.
העקדה ממשיכה להיות נרטיב בולט גם במדינת ישראל, וכך היא מופיעה לדוגמה בעשרות שירים היוצרים זיקה בינה לבין חיילים וחללים. בתחילה העקדה שימשה מקור השראה, בהמשך היא השתלבה במגמה של עצב והשלמה ביום פקודה, ומאוחר יותר היא הופיעה כמושא לוויכוח, התנגדות ומחאה.
במה ייחודו וגדולתו של מעשה העקדה? האם יהודים שעלו על המוקד מתוך נאמנות לדתם לא עלו על אביהם אברהם? הלא כבר אם שבעת הבנים אמרה שהיא עשתה שבעתיים יותר מאברהם. זאת ועוד, אברהם קיבל ציווי ספציפי מפורש מפי ה' בעצמו, וידע שאם ה' רוצה לקחת את חיי בנו, הוא יעשה זאת גם אם אביו לא יקריבו. יתרה מזו, אברהם בסופו של דבר לא הקריב את יצחק אלא רק עקדו, והצטווה לא לשלוח אל הנער ידו. לעומת זאת, כל אותם יהודים שפעמים אף עברו עינויים, ומתוך אמונה ובחירה מסרו נפשם, עשו לכאורה מעשה גדול בהרבה מאברהם.
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואציין שתיים מהן הרלוונטיות לזמננו. הסבר אחד עומד על הראשוניות של אברהם וקובע שהוא היה השורש לנכונות להקרבה בכל הדורות, וממנו ינקו כל בניו אחריו. כך כתב הנצי"ב: "במה שנשרש זה הכח בנפש אברהם שורש האומה הישראלית נשארה פעולה זאת לדורות" (העמק דבר, בראשית כב, א). כמוהו הסביר גם הראי"ה קוק: "כח הקדושה, של המחשבה הקדושה של אברהם אבינו (בעקדה), היא בססה את יסוד כח מסירות הנפש הישראלית" (עולת ראיה, א, עמ' צז).
תפיסה זו באה לידי ביטוי ספרותי אצל ש"י עגנון, המספר על גיבור אחד מסיפוריו, מר ריבי צדקיה שתהה: "מהיכן בא לנו כח זה, שבכל יום נהרגים ובכל יום מחבלים בנו ואנו מקבלים הכל באהבה, ואין אנו מחזיקים טובה לעצמנו? הגיעה דעתו אצל אברהם אבינו עולתו של מקום, ראשון לנעקדים… וקרא: רבות עשית אתה ה'… כל נפלאותיך ומחשבותיך בשבילנו, שיקריב יצחק את עצמו לפניו, כדי שנעמוד בעולם, שמאבינו יצחק בא לנו הכח הזה שאנו מוסרים את נפשנו עליך" (האש והעצים, עמ' ח-ט). עגנון מוסיף ומחדש בדבריו שהכוח למסירות נפש לא היה תוצאת לוואי לעקדה, אלא זו הייתה מטרת כל ציווי העקדה – שיוטמע כוח זה באומה.
לפי פרשנות זו הנכונות להקרבה בישראל לא נובעת דווקא מאמונה דתית, אלא היא שתולה עמוק בנפש האומה. אפשר שהכוח הזה ידע אבולוציה רוחנית, והוא גדל והתפתח בהתאם למצבים המשתנים. הוא נשתל בגניוס היהודי, וכך הוא מפעם גם במי שלא רואה עצמו דתי. אנו רואים בהערכה עצומה כל כך הרבה נופלים מהמגזר הציוני דתי, אולם ראויה הערכה עצומה למי שמסרו נפשם מבלי שהאמינו בכך שהעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, ומבלי שהכירו את אמירת חז"ל: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (ב"ב י,ב).
ייתכן עוד שגדולתו של אברהם בעקדה עולה על כל הנעקדים ומקריבים עצמם במרוצת הדורות, מפני שהציווי לאברהם היה חסר כל פשר ואף נגד לחלוטין את כל הערכים שהיו נר לרגליו ולהם הטיף לכל סביבותיו. מי שמסרו עצמם למיתה בהמשך ההיסטוריה עשו את מה שהתחנכו עליו מצעירותם וידעו היטב על מה ולמה הם עושים זאת.
עובדה זו בולטת אצל חיילי צה"ל שמטרה ברורה לנגד עיניהם, והם יוצאים לדרך בידיעה שקיום המדינה ושלום אזרחיה תלויים במסירותם. בשנה האחרונה התברר שגם בתקופה של עצמאות ועוצמה, שפע ורווחה, דרושה מסירות נפש עצומה, והיא שעמדה לאבותינו ועומדת גם לנו עתה. כפי שציין הרב סולוביצ'יק, "מסלול הנצח של ישראל פותח בעקידה, עובר בשואות, ויימשך עד ביאת המשיח" (ימי זיכרון עמ' 225). הגרעין שזרע אברהם בעקדה צומח עד היום אצל בניו, ובזכותו עם ישראל חי ויתקיים עד עת גאולה.
