הרגישות האנושית

בשנות ה-80 המוקדמות נתקל הנוירו-פסיכולוג אנטוניו דמאסיו בפציינט ייחודי, שאותו כינה מאוחר יותר בכתביו "הפציינט אליוט". אליוט היה אמריקאי, טיפוס בורגני ונינוח. הוא החזיק בתפקיד ניהולי בכיר בתאגיד אמריקאי גדול, ניהל חיי משפחה טובים והתנדב בכנסייה שבשכונת מגוריו. אבל אז גילה אליוט שהוא סובל מגידול במוח. הוא נאלץ לעבור ניתוח להסרת הגידול שבו נפגעה האונה הקדמית של מוחו. לאחר הניתוח הוא חזר לתפקד אבל הפך לאדם אחר לגמרי. הוא איבד את היכולת לקבל החלטות. לא משנה עד כמה היו פרוזאיות. הוא לא הצליח להחליט איפה לאכול ארוחת צהרים, האם להשתמש בעט כחול או בשחור ומה לעשות עם הכסף שלו. הוא פוטר מעבודתו, איבד את כל חסכונותיו, התגרש מאשתו, התחתן עם אחרת ובסופו של דבר התגרש גם ממנה.
בקיצור, אליוט הרס את חייו במו ידיו ולאף אחד לא היה מושג למה הוא עושה את זה.
ואז נכנס דמאסיו לתמונה. הוא העביר את אליוט שורה של בדיקות פסיכולוגיות, והיה המום כשגילה את מקור הבעיה: אליוט אינו מסוגל להרגיש. מנת המשכל שלו נותרה כשהייתה אבל היכולת להרגיש נעלמה כלא הייתה.
הגילוי פורץ הדרך של דמאסיו נבע מההבנה שהיעדר רגש לא תורם לקבלת החלטות רציונליות יותר. בדיוק להפך, מוח שלא מרגיש לא יכול להחליט בכלל!
המחשבה שלנו שאם נצליח לסלק את הרגש ולהותיר מקום לשיקול דעת טהור- שגויה מיסודה. רק אדם רגיש בעל נפש יכול להגיע להחלטות.
מקומו המשמעותי של הרגש בקבלת החלטות מסביר מדוע חינוך תקין, בית חם וגדילה במקום אמפתי נחוצים לילד כדי שיוכל לחיות חיים מסודרים ולנהל בשום שכל את משאו ומתנו ואת בחירותיו. ובכלל זה היכולת שלו להתמודד עם קשיים (פרסמה: הילה ויסברג).
מקור עממי אומר שאם רוצים לבדוק את בן הזוג, כדאי לבדוק כיצד הוא מגיב למתח. הד לכך קיים גם במקורותינו, בדיון במסכת קידושין בשאלה האם אישה המגיבה להצעת קידושין בזריקת מטבע הקידושין לאש דוחה במעשה זה את ההצעה, או דווקא להיפך, מקבלת אותה, תוך כדי שהיא בוחנת את כושר הסיבולת של החתן (קידושין ח, ב). הגמרא הניחה שזו אפשרות סבירה ובזה היא חושפת את היכרותה עם התפיסה העממית ואת מרכזיות הרגש ודרך הבעת הרגשות בהכרעה.
בפרשה שלנו, פרשת חיי שרה, המתנהלת לאחר פטירת שרה, אם המשפחה, אין תיעוד של התמודדותו של יצחק עם פטירת אמו. לא מסופר לנו לא על בכיו, לא על אבלו, ולא על הספדיו. צוהר קטן לסערות המתרחשות בלבו של יצחק נפתח דווקא ביום נישואיו לרבקה. התורה מתארת במילים ספורות ביותר במעין 'פלש בק', את הקשיים שנושא יצחק לאחר אובדן אמו.
"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו. ויקח את רבקה ותהי לו לאישה, ויאהבה. וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית, כד, סו-סז).
אפשר להסיק מהפסוק התמציתי והאינפורמטיבי הזה מספר מסקנות. מסקנה אחת, שיצחק שרוי בעצב גדול אחרי מות אמו. החסר הוא גדול. ובכל שעה שהוא נכנס אל אוהלה הריק הוא נזכר בדאגתה, בליטוף ידיה, בריח תבשיליה, ובשמחה שהייתה משרה על הבית. מסקנה שניה, שיצחק ידע שהצלחתו בבחירת אישה תימדד באופן שבו זו תתפקד בבית, כהמשך למודל אותו הכיר. מסקנה שלישית, שרגישותו של יצחק הייתה גבוהה, שהוא יכול היה לקבל החלטה לשאת אישה, ואחר כך גם לאהוב אותה.
והמסקנה הרביעית, היא המסקנה מכלל דברינו כאן, והיא שיש קשר בין כלל חלקי הפסוק. יש קשר בין היכולת לקבל החלטות, לבין היכולת להיטלטל וליפול למעמקים, היכולת לאהוב ולהיקשר, והיכולת להתנחם ולהבין שהאם אמנם איננה, אך במקביל היא קיימת ברגישות האנושית שלנו. היא קמה ומתחייה בזכות היכולת שלנו להמשיך לנשום, לחיות. (חיי שרה תשע"ח)