הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בהקדמה למעמד הר סיני, מודיע ד' לישראל על המגמה הכללית: "ועתה, אם שמוע בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יט, ד-ו). מהי הטיבה ה"סגולית" של עם ישראל?
רש"י פירש "ועתה": אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל ההתחלות קשות. "סגֻלה – אוצר חביב, כמו, 'וסגֻלת מלכים', כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות". הספורנו פירש שלעם ישראל, כ"עם סגולה", נועדה שליחות נכבדה להיות "אוֹר לגּוֹיִם", והנימוק "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" לא בא להבליט את הניגוד בין ישראל לעמים אלא אדרבה, להדגיש כי בשל האחריות של ד' לכל יושבי תבל, הוטלה על "הסגל הנבחר" המשימה להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" לעולם כולו.
כבר בתקופת התנאים מוצאים את השימוש בסגולות. בתלמוד מובאים סיפורים שונים על שימוש בסגולות. סגולה לשמירה מכל רע הוא הביטחון בד', כפי שמובא במסכת מנחות, "בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים. אמר ליה, כל התולה ביטחונו בד', הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא" (כ"ט ע"א). סגולה לשמירת הדרך מובאת במסכת סוטה: "כל שאינו מלווה ואינו מתלווה כאילו שופך דמים". ועוד שם: "כל המלווה את חברו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק" (מ"ו ע"ב) ועוד.
הסגולה מקורה במעשה המובא במסכת עבודה זרה, שם מסופר שרבי מאיר הבטיח לסוהר שישחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, אם יאמר כדי להינצל "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה (י"ח ע"א).
השימוש בכישוף התמעט בהיסטוריה האירופית והמערבית, תחת לחץ הדתות המונותאיסטיות או עקב סקפטיות כלפי ממשות הכישוף, כמו גם בעקבות שליטת המדעים. תיאורים שליליים של מעשה הכישוף באים לידי ביטוי כבר בספר 'שמות', עם מטה האלוקים שמשליכים משה ואהרון והופך לתנין, ובהמשך עושים כן גם חרטומי מצרים.
פרשני המקרא מסבירים כי בניגוד למשה ואהרון, המכשפים השתמשו בכוחות הכישוף על ידי שינוי סדר במערכות הטבע העולם. בסוגיות רבות בגמרא ובראשונים הובאו עניינים סגוליים, כגון אסטרולוגיה, קמעות, לחשים, עין הרע, שדים ועוד.
האם עניינים אלו מועילים? מנקודת מבטה של היהדות, המושתתת על אמונה ורוחניות, נראה כי אכן ישנם כוחות על טבעיים, אך כאשר הם שואבים את כוחם מרוע ומכוחות שליליים, המוגדרים ביהדות כ"סטרא אחרא", הרי שמדובר בכישוף שלא רק שאין להשתמש בו, אלא שהוא מוקע בחריפות, "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). לפי התלמוד, הציווי הייחודי לסנהדרין להרוג את המכשפים כלל את החובה ללמוד את מקצוע הכישוף, על מנת להכיר ולזהות מיהם מכשפים אמיתיים ומיהם שרלטנים אשר מבצעים אחיזת עיניים (סנהדרין ס"ח).
לדעת הרמב"ם, מדובר באמונה שאין בה ממש, דבר שבמהותו מבוסס על אחיזת עיניים ושקר ודינו כעבודה זרה. הרמב"ם התייחס לסיבה שמשקים מסוימים המיועדים לרפואה אינם בגדר כישוף מכיוון שיש בהם רציונל הגיוני, גם אם בעצמם אינם פועלים את פעולתם, אלא שהשכנוע העצמי שהם פועלים יכול כבר לעזור. דוגמה לכך ניתן לראות בהלכה המתירה ללחוש לחשי קסמים, שהם מעין כישוף, למי שנשכו עקרב, ואפילו בשבת. דין זה מובא בשולחן ערוך להיתר, "ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תיטרף דעתו עליו" (יורה דעה, קע"ט). הרמב"ן מבאר שהדרישה בקוסמים היא תועבה כי היא מנסה לגלות את העתידות באמצעות כוחות פחותים כמו כוכבים או "השפלים בשרי מעלה, שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו כל הצריך" (דברים י"ח, ט').
דברי הנביא, לעומת זאת, שלמים ומדויקים, שהוא מקבל מד' בעצמו, ולכן ממנו ראוי שנדרוש העתידות.
