השלכות חברתיות של היתר אכילת בשר

הרב ד'ר משה פינצ'וק-השלכות חברתיות של היתר אכילת בשר
אחד השינויים המשמעותיים בעולם בעקבות המבול הוא היתר אכילת בשר בעלי חיים: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט, ג). להיתר זה השפעה מכרעת על מערכת היחסים בתוך עולם החי. יחסי ההרמוניה והאחדות בין כל חי אינם עוד. מעתה נפרד העולם למחנות: צייד וניצוד, אוכל ונאכל. הבדל זה ניכר בהשוואה בין התפקיד שמועיד הקב"ה לאדם וחוה לתפקיד שהקב"ה מועיד לנח ובניו. לאדם וחוה אומר הקב"ה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א, כו). מסביר הראי"ה קוק: "הרדיה האמורה בתורה, 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ', איננה מכוונת לרדיה של מושל ועריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו" (חזון הצמחונות והשלום, עמ' ט)". הציווי לאדם וחוה מכוון ליחס של אחריות ודאגה לטובת הברואים. שליטתו של האדם בעולם החי מחייבת אותו לדאוג לטובתם ולרווחתם. כך פעל הבל, בעבודתו כרועה צאן.
אחרי המבול מתנסח היחס בין האדם לעולם החי ניסוח שונה לחלוטין: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה" (בראשית ט, ב). כעת מדובר לא על רדייה, כי אם על מורא וחיתה. האדם אינו מופקד על החיות והן אינן בתחום אחריותו, אך מוראו וחיתתו עליהן, ומתוך כך הוא יכול להשתמש בהן לצרכיו כרצונו. כותבת נחמה ליבוביץ: "היחס לבעלי חיים שוּנה מעיקרו. במקום הרדייה בהם לטובתם ולטובת האדם – כשם שכל מושל טוב אחראי לטובת הנתונים לממשלתו – באו בעולם זה של אחרי המבול – האימה והפחד. לא עוד עולם הרמוני אשר שלום שורר בין חלקיו, אשר האדם בו מארגן ומסדר את היקום, נותן שם לכל בעלי חיים… כי אם עולם מפולג לשני מחנות אשר איבה ביניהם, ובאמצעות של מורא וחתת ישתלט האחד על השני, ולא לטובתו" (עיונים בספר בראשית, עמ' 54). שרידים מאותה הרמוניה ששררה בין האדם לעולם החי ניתן למצוא עד ימינו בתחומים מספר:
א. תרבות וחברה בהודו:
קרליבך, בספרו "הודו" (עמ' 56 57), מיטיב לתאר תרבות וחברה המנהלת את אורח חייה מתוך תחושת הרמוניה ושוויון עם עולם החי שסביבה, פעמים עד כדי התבטלות האדם כלפי בעלי החיים: "ההודי, שאינו מכיר באדנות זו של האדם… אינו מכיר בסולם עדיפויות, ואינו מביט מלא רחמים ממרומי ההולך על שתיים על הברייה העלובה הגוחנת על גחונה. בעיניו, הפיל הדורסני והחתול המתחנף – דרגה אחת להם. דרגה אחת להם ולבני אנוש. כולנו ניטלטלנו יחד לתוך זה החלד, ואין יודע מדוע. אין חיות טובות ורעות – לא טוב היות חיה. כל אחת ואחת נדונה להביא טרפה בטלפיה, ואף אנחנו בתוכם. כל אחד ואחד בדרכו שלו, זה מכרסם, זה מנקר, זה מוצץ, זה חורש. מה עליונות יש כאן? ביתנו המשותף – העולם. אם לא בני מין הם לנו, שכנים הם לנו. ומה זכות לנו להתפרץ לתחומם ולהניאם מלחיות לפי דרכם? (הראי"ה קוק במסתו, "חזון הצמחונות והשלום", דן בשאלה האם מצב כזה רצוי במציאות ימינו. לדעתו הצמחונות היא אכן אידיֵאל, ועם זה יש סכנות מוסריות רבות האורבות במצב של אימוץ גורף של הצמחונות בימינו. לטענתו, הצמחונות משווה במידה רבה את מעמד האדם למעמד הבהמה, ובכך נשחקים מעמד האדם והרגישות המוסרית כלפיו, ולכן: "אל תהי צדיק הרבה" – לפעמים צדיקות ממש יכולה להוביל חלילה לתוצאה הפוכה. קרליבך (הודו, עמ' 47–48) מביא טיעונים הפוכים לאלה מצד ההודים, הדוגלים בצמחונות: "מקום שאין דרך ארץ בפני החי, משום שאין לו, כביכול, זכות קיום משל עצמו, ולא נוצר אלא לשימוש בלבד – אין בטחון לכל חי, לרבות האדם").
ב. יחסו של איש המערב לאכילת בעלי חיים לסוגיהם:
האנתרופולוג אדמונד ר' ליץ' מבחין בין שלוש קבוצות של בעלי חיים:
1. בעלי חיים שבשרם משמש למאכל והוא מרכיב מקובל ורווח בתזונת האדם המערבי, כגון פרה, כבש ודג.
2. בעלי חיים שבשרם הוא אכיל, אבל בחברות מסוימות קיים איסור דתי או תרבותי על אכילתו. החזיר, לדוגמה, משמש כמזון לאדם, אלא שליהודים ולמוסלמים אסור לאכלו.
3. בעלי חיים שבשרם אכיל ומזין, כמו הכלב והחתול, אך אכילת בשרם אינה מקובלת ברוב החברות המערביות.
בהסבר הקטגוריה האחרונה אומר ליץ': "בשר כלבים ראוי בהחלט למאכל, ובאזורים מסוימים בעולם מגדלים כלבים לשם אכילתם. גם בשר אדם ראוי למאכל, אם כי לאדם אנגלי עצם המחשבה על כך דוחה. חושבני, כי רוב האנגלים יתייחסו גם לאכילת בשר כלב באותה מידה של סלידה. אני מאמין שסלידה זו (מבשר כלב) קשורה במידה רבה לקטגוריות לשוניות. ישנם הקשרים באנגלית המדוברת שבהם האדם והכלב נתפסים כיצורים מאותו הסוג. האדם והכלב הם "חברים"; הכלב הוא "ידידו של האדם". אדם ומאכל, לעומת זאת, הם קטגוריות מנוגדות. האדם אינו מאכל, וממילא גם לא ייתכן שהכלב הוא מאכל". קטגוריה זו מכילה חיות הנתפסות כקרובות לאדם, שכן הן חלק בלתי-נפרד מסביבתו היומיומית, ולא זו בלבד שאין הוא מסוגל לאכול אותן, אלא שאפילו המחשבה על כך מעוררת בו סלידה. בעולם שלפני המבול הייתה הרגשה כזו כלפי כל החיות. כל היצורים החיים היו שייכים לעולם הרמוני אחד.
הפרת הרמוניה זו נרמזת בהבדל בין הסדר בבריאת עולם החי לבין סדר היציאה מן התיבה. בבריאת העולם האדם נברא בסוף ואחרון. בבריאה המתחדשת ביציאה מן התיבה האדם נברא ויוצא ראשון מן התיבה: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ… כָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה… הַיְצֵא אִתָּךְ…". משמעותו של ההבדל בסדר ההופעה בפסוקים ברורה לאור השינוי שחל ביחסים שבתוך עולם החי.
תשע"ד