יעקב ספוקוינייעקב יוצא לגלות בעל כורחו. בורח הוא מפני עשיו לפי מצוות הוריו. רבקה מנחמת את יעקב, כי מדובר במשהו זמני: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" [כז, מד]. יצחק אביו מפיח בו תקווה באמרו: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם… וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ". לא רק בריחה אלא גם מציאת בת זוג. ועדיין נחרד יעקב ממצבו, וה' נגלה אליו על מנת לחזקו. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו".
מסביר הספורנו: "עולים ויורדים" כי אמנם יהיה לבסוף ששרי האומות [המלאכים] אחר עלייתם ירדו וה' הניצב לעד לא יטוש עמו כאמרו [ירמיהו ל, יא]: 'כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הפצותיך שם ואתך לא אעשה כלה'". לפי זה, מדובר בחלום היסטורי על יחס העמים לעם ישראל שיידע עליות וירידות, אך לבסוף יגאל ה' את עמו.
יציאה לגלות ו/או גירוש היו נחלת עמנו לאורך הדורות. פעמים רבות היא לוותה בחשש, אך גם בתקווה שמדובר במשהו זמני. ברם, אינה דומה יציאה מא"י ליציאה מגלות לגלות. יציאה כזו הייתה מלווה בתחושת נִרדפות קשה. כך היה בהגירה הגדולה של יהודי רוסיה לאמריקה. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בעקבות המהפכות והרדיפות ברוסיה, מיליונים היגרו.
אחת מהמשפחות, משפחת רבינוביץ', היגרה לאמריקה בשנת 1905, וסיפורה מונצח בידי הסופר "שלום עליכם" בספרו האוטוביוגרפי "מוטיל בן פייסי החזן". המְסַפֵּר הוא הילד מוטיל שהתייתם מאביו ובזכות היתמות. שוב אין מלקים אותו בחיידר. לכן, הוא אומר: "אַשרָיי, יתום אני…". מפיו אנו למדים באופן טראגי-קומי על גורל המשפחה שהחליטה לנסוע לאמריקה. "היכן היא אמריקה? איני יודע, ורק יודע אני שרחוקה היא מאוד". הם מוכרים את הבית, אך משאירים כרים וכסתות כי אלה אין באמריקה…
אח"כ הם 'מתגנבים לעבור את הגבול'. נשמעות יריות, והם בורחים לצד השני… אבוי, בלי הכרים והכסתות. "איך נבוא לאמריקה וכרים וכסתות אין לנו?". מגיעים לברודי, ואין באפשרותם להמשיך. כיצד נוסעים לאמריקה? 'יודעי דבר' משיאים להם עצות. זה אומר דרך פריז, וזה אומר דרך לונדון, והשלישי אומר כי אנטוורפן קרובה מכולן…".
נודדים הם ללבוב, ומשם לקראקוב ולווינה. שם מבקשים כל המהגרים עזרה מחברת 'אליאנס'. לשם כך יש להמתין בתור הארוך. בפי הילד מדובר באיש ושמו 'אליאנץ'. "כל הנודדים מספרים בגנותו… אליאנץ זה, הם אומרים, אכזרי הוא ואין רחמים בליבו על איש.. מצייר אני בדמיוני את אליאנץ כי אֵזור אזוּר לו במתניו, זקנו מגודל וחוטמו אדום. למה חוטמו אדום? איני יודע… יש לו גוף ודמות הגוף, עיניו זועמות ומבריקות, כובעו בעל שוליים רחבים, ובידו רצועה להלקות בה…". לבסוף 'אליאנס' עזר להם להגיע לאמריקה באונייה, וכולם דיברו בשבחו…
הגיעו לאמריקה ומעוותים את השמות לשפה השגורה בפיהם. "יודע אתה למה המעלית נקראת בפיהם עליוויטר ורכבת התחתית סובבי? כי מילת עליוויטר היא מלשון 'עולים ויורדים', וסובבי היא מלשון הולך וסובב הרוח'…". מגיעים לדירה ושם יש 'קיטשן': "ואולם תנור אין בו, רק כירה של ברזל וחורים עגולים… ומים מוציאים פה מהקיר…".
shai-pal
הם עוברים לגור עם עוד משפחה, והכל עובדים בשתיים -שלוש משמרות וחוסכים כסף כדי שהבנים יוכלו ללמוד מקצוע. מעסיקיהם מנצלים אותם: "אם כה ואם כה והגֶז של המגהצים מעמעם את כוחם של הפועלים ומחליש את לבם כל כך, שהם מתעלפים ומפסיקים מלאכתם. כשמגיע יום השישי, פוחתים להם משכרם בתואנות שונות…". הדור השני למד מקצוע והרוויח טוב יותר. הדור השלישי כבר הגיע לאוניברסיטה. גולת אמריקה הלכה והתעצמה וזכתה לסייע באתחלתא דגאולה – בהקמת מדינת ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com.
