מירון ח. איזקסוןאנו זוכרים את השאלה שמופיעה בכותרת ביחס למסגרות רבות בהן השתתפנו בחיינו. בכיתות הראשונות של בית הספר המורים והמורות הם בדרך כלל אלה המבקשים להודיע לתלמידים מה תוכן הלימוד הצפוי. מבחינתם נתינת הכותרת היא כבר חלק מהלימוד עצמו, שהרי הילדים עוברים בכך את השלב ההכרחי של הבנת ערך הלימוד עצמו, סימון התחומים השונים ותחושת הסיפוק בתוכם עקב התקדמותם בחומר. יתרה מכך: היכולת להגדיר מהו נושא הלימוד שבו נעסוק היא מעלה מחשבתית בפני עצמה, והקנייתה חשובה כבר מתחילת תהליך הלימוד.
בתפיסת העולם היהודית המעלה הגדולה בחוכמה, "תלמיד חכם", מיוחסת לאותו אדם שתמיד ממשיך להיות תלמיד. אין מדובר כמובן רק בהגדרה פורמלית אלא בתפיסת עולם עצמית: מי שמבין שלאורך כל הדרך הוא נותר תלמיד, הוא זה שאפשר להתחיל לייחס לוֹ את מעלת החוכמה. בדומה לכך, ראוי להבין את המאמר בפרקי אבות: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם". הפשט כמובן מתייחס לתוצאה הכמעט ודאית: מי שלומד (בעיקר את הדברים המתאימים!) מכל אחד ואחת, עשוי להיחשב בסופו של דבר כחכם, מי שקלט ידע וניסיון חיים מרבים וגיבש בתוך תודעתוֹ את המכלול. אולם, ראוי ללכת צעד נוסף ולומר: החכם (מלכתחילה ואף בדיעבד) הוא זה שהגיע למסקנה (ואף פועל על פיה) שאכן יש מה ללמוד מכל אדם וממילא לא כל החוכמה נמצאת ברשותו.
מובן שערך הלימוד ביהדות אף חורג מכל אלה. וכמו כן, יש לזכור שלעולם הלימוד אמור להיות מחובר למעשה, ורק כך הוכרע שהלימוד קודם למעשה, כיוון שהוא מוביל אליו. לצערנו, מעמדו של הלימוד בחלק מהחברה הישראלית אינוֹ מרנין, בלשון המעטה. למשל, תחום נרחב וחיוני של מדעי הרוח נמצא בְּהזנחה ובאי הבנה עד כמה הוא חיוני לכל בעלי המקצוע. כמו כן, הישגים בתחומי הדעת (למשל תחרויות של נוער בעולם במתמטיקה או למשל הצטיינות לעיתים של שחמטאים ישראלים) נדחקים לגמרי ביחס לאירועי ספורט, כולל כאלה שהישגינו בהם מוגבלים מאוד. שוב ושוב יש להדגיש שאין שום מקום לזלזל בתחומים שונים (וספורט כמובן בתוכם) כדי להבין במבט כולל את החיוניות והמעלה שבתחומי הדעת וההשכלה.
אולם, החשש מפגיעה בערך הלימוד מגיע מכיוון נוסף מורכב ונפִיץ ביותר: הכוונה ללימוד התורה כמרכז חייו של האדם המאמין. כיוון שבזמננו נראה לכאורה שלימוד התורה "חייב" להתנגש עִם חובת השירות בצה"ל, עלול לנבוע מכך שהערך של לימוד התורה צריך לסגת לאחור באופן עקרוני. מסקנה זאת היא שטחית ומסוכנת. הפלא היהודי של אלפי שנים כרוך באופן מלא וחיוני עם לימוד התורה. אין להעלות על הדעת עם יהודי אותנטי וממשי ללא זיקתוֹ המלאה והמחייבת למקורותיו, וממילא ללא לימודם האינטנסיבי. גדולי ישראל הם חכמי ישראל, וחכמי ישראל הם לומדי התורה לדורותיהם. הם אלה אשר אמורים ויודעים לחוש בצורכי העם, במשימות הציבור, באחריות לגורל הכלל והפרט, בריבוי שלום פנימי, בחתירה לצדק ולאמת ועוד. שגב הלימוד התורני הוא גם ממילא המקור ללמדנות יהודית ולהישגים מדהימים לאורך דורות בכל תחומי הידע. אין להעלות על הדעת למשל אחוז כה גבוה של זוכי פרסי נובל יהודים ללא ערך קיומי זה. ומבחינה תפיסתית לא מדובר כאן "רק" על ערך הלימוד כשלעצמו, אלא על חוכמת התורה על קשריה המובהקים עם כל גילויי הטבע, הרגש וההבעה. דהיינו, גם מבחינה עקרונית צורנית וגם מבחינת תוכנית, לימוד התורה הוא המפתח שלנו לעולם המחשבה, הידיעה וההתנהלות האנושית.
הביקורת הקשה על השימוש בערך לימוד התורה כסיבה או כתירוץ לאי שירות בצבא, צריכה להתברר בכיוון הזהיר והחיובי. אכן, החובה להשתתף בהגנה החיונית על מדינת היהודים ברורה וקיומית. היא נובעת לענ"ד באופן טבעי וברור מתוך לימוד נכון של המקורות המחייבים אותנו. הניסיון המגיח לעיתים משני הצדדים לדיון (אלה שמושכים כרגיל "עד הקצה") להעמיד את תלמוד התורה כמניעה לקיים את זכות ההגנה העצמית עושה עוול גם לתורה, גם ללומדיה וגם לכלל ישראל. הפתרונות קיימים (ולעיתים מתסכל לחשוב עד כמה הם ניתנים להשגה) והשיתוף בדרכים שונות בין לימוד חיוני לבין הגנה חיונית לחיינו, מוכרח ללכת ולתפוס את מקומו העיקרי. עלינו לשמור ולנצור את ערך הלימוד היהודי במלוא מעמדו, דווקא כשהוא נפגש באופן נכון עם ההשתתפות בעול הציבור.
לבסוף, אני מבקש לקשור את הדברים עם עניין לימודי מרתק המלווה את פרשותינו. ידוע לכולנו המושג של "ישיבת שם ועבר", אשר בה אפילו יעקב אבינו על פי המסורת למד זמן רב.
בקהילתי בהרצליה עורר רב הקהילה, הרב דני מרוויס, את השאלה החשובה מה למעשה למדו בישיבה זאת. ניסיתי להביא בפניו ובפני הקהילה את הצעתי. ייתכן ששם ועבר אינם רק השמות של שתי דמויות מופת אלה. ייתכן ששמם הוא גם מבט מסוים לתוכן של מה שנלמד במוסד ישיבתי זה. בדומה למה שהעלינו בתחילת דברינו על שאלת המורה "מה נלמד היום", עִם השנים שאלה זאת הופכת יותר לשאלת התלמידים. אני רגיל לכך שהסטודנטים באוניברסיטה הם אלה המבקשים לדעת מראש (ובצדק) מה כלול בקורס הצפוי ומה יילמד בו בכל שבוע. כך אצל שם ועבר.
המונח "שם" הוא טעון וגדוש ביותר החל מהכינוי לקב"ה ולהבדיל לשמות האדם, ולשמות הרבים המפורטים בין הדורות המתוארים בתחילת ספר "בראשית" ואף בהמשכו. השמות הללו כוללים את כל הבְּרואים, את הנבחרים והבולטים שבהם, ולבסוף את מי שהתורה תתמקד בו: עם ישראל. בוני מגדל בבל ביקשו לעשות "שם" לעצמם ולא הסתפקו בשמותיהם הפרטיים, ואיזון רגיש זה הוא מה שהתורה חותרת אליו.
השם "עבר" קשור כבר כמובן בזהות שלנו כממשיכי אברהם העברי. כאלה הנמצאים בעבר אחד של העולם, והאחרים בעבר השני. כמי שאמורים להיות "ברית עם" בתוכם כתנאי להיותם "אור לגויים" (על פי ישעיהו הנביא). כבר בישיבת שם ועבר למדו כנראה את הכללים ואת הפרטים האלה, ומלימוד זה לא נרצה ולא נוכל לסטות עד עולם.
