אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)לאחרונה התחלתי לעקוב אחרי עמוד בפייסבוק שנקרא "וידויים של דתיים". הנושא הכי חם שם נשאר אותו נושא שאין בלעדיו אף סמינריון באולפנה. מה שנקרא אז "בינו לבינה" עבר תהליך התבגרות ואפשר עכשיו לקרוא לילד בשמו – שמירת נגיעה. טדאם!
הפוסט התורן בנושא היה, איך לא, "אנונימי" כי תמיד קל יותר להשתלח בעילום שם. הכותב בחר להתייחס לעובדה שהנושא מדובר יותר מדי ושהוא עצמו, הצדיק הקדוש והמלומד בייסורים, שמר נגיעה לחומרה עם מי שכיום היא אשתו. ברור שזה מדהים ונפלא, והלוואי שכולנו היינו יכולים להרשות לעצמנו להיות בפוזיציה שבה כבר פגשנו את הבח"ל שלנו ואנחנו מותרים לתת ולקבל "מגע של חיבה" באופן חוקי ועפ"י ההלכה.
אבל אני רוצה להרשות לעצמי לשאול את השאלה בקול: מה קורה כשאנחנו מגיעים לגיל 30? 35? 40? ואנחנו במצב שעדיין לא פגשנו את החצי שלנו? לרוב, אנחנו גם גרים לבד או עם שותפים, מקסימום עם הורים מזקינים. איזה מגע אוהב אנחנו מקבלים? בהנחה שאנחנו לא משתייכים לכת מחבקי עצים, אין כל כך מי שייתן לנו את מה שקוראת ההלכה "מגע של חיבה", ולא, חיבוק מחברה טובה לא ממש נכנס לקטגוריה.
אני רואה הרבה חברות וגם סתם נשים ברשת (כולל אותי) שמתחבטות ומתייסרות בשאלה הזו. מצד אחד אם את בוחרת להפסיק לשמור נגיעה, יתייגו אותך באופן אוטומטי כבחורה שלא שומרת על עצמה; מצד שני, אם את בוחרת לשמור, כשאת לא דוסית טרור, יתהו אם את בריאה בנפשך ובמקרים מסוימים גם יפסלו אותך על זה.
ספציפית בנושא הזה לגברים הרבה יותר קל, כי אין להם את המחסום הפיזי שיש לנו, לכן הרבה מאוד מרשים לעצמם לומר גם כשהם בני 30+ שהם לא מעוניינים בקשר רציני או כמו התופעה הרווחת עכשיו "רוצים לעשות קצת פאן". אני לא שופטת אותם ואני מבינה את זה, גם אם לפעמים קשה לי לשמוע את זה כי אני לא רוצה להיות צעצוע, אבל אני חושבת שעד שיימצא פתרון הלכתי ראוי לזוועה שאנחנו עוברים, כדאי לכל מי שכבר התמסד – כן, גם אתם הגרושים והאלמנים – להימנע מלשפוט רווקות ורווקים שמתחבטים עם עצמם ומתקשים להתמודד עם צום המגע הזה. בין אם הם שומרים, ובין אם הם בוחרים לא לשמור, או אפילו בין אם הם מחליטים לבד מה הגבולות שלהם בתחום – כבדו אותם.
