מי אשם בדינה של דינה?

דינה היא דמות טראגית במקרא, ואף במדרש ובפרשנות דנו את דינה בחומרה. במקרא היא נאלמת ונעלמת. בכל תיאור סיפורה קולה לא נשמע, ואין לדעת מדוע יצאה, מה בדיוק אירע ומה היה בליבה. איש לא קרא לנערה לשאול את פיה: התלכי עם האיש הלזה, המוכן למענך למול עצמו עם כל יושבי עירו? איש לא שאל על רגשותיה, מצבה וכאביה, וכיצד להביא לה מזור. על פי המקרא, היא נותרה ברווקותה ובבדידותה כל חייה, וברדת ישראל למצרים ירדו כל אחיה טעונים משפחות פוריות, אך דינה נותרה ערירית (בראשית מו, טו).

במדרשי חז"ל דינה לקתה כפליים: לא זו בלבד שנאנסה, אלא היה זה באשמתה, שכן "יצאנית הייתה" (ב"ר יח, ב). במדרשי תנחומא (ישן, י) אף הוסיפו שהיא יצאה "לראות ולהיראות", וחשפה עצמה לטרף כמו בשר שנחשף לעוף טורף, והייתה בבחינת פרצה הקוראת לגנב (תנחומא ה).

עם זאת, חכמים לא עסקו רק בהאשמת הקורבן, אלא בדקו ודקדקו גם ביעקב ובלאה ובהתנהגותם. ייתכן שחכמים לא ביקשו למצוא נקודות חולשה וחטאים אצל ההורים הצדיקים, אלא להסביר מה פגם נמצא ביעקב שבגינו נאלץ לספוג את הצער והכאב שהיו כרוכים בחילול בתו, ומדוע זכויותיו הרבות לא עמדו לו למנוע צרה זו. מעבר לכך, חכמים בוודאי רצו ללמד אותנו מוסר ומסרים, שנוכל להפיק מהם לקחים גם לאלה הימים.

כמה מהמדרשים תולים את קולר האשמה בלאה, שלאחר שמכרה את דודאי ראובן לרחל, וקיבלה בתמורה את הזכות להיות בלילה עם יעקב, נאמר "ותצא לאה לקראתו". לדברי המדרש, היא יצאה לקראת יעקב "מקושטת כזונה, לפיכך ותצא דינה בת לאה". המדרש קורא על כך את מילותיו של הנביא יחזקאל (טז) "כאמה בתה" ומפרש: "אין אישה זונה שאין בתה זונה" (ב"ר, פ, א). מדרש תנחומא (וישלח ז) מגדיר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "מה לאה יצאנית אף זו יצאנית", ובמדרש הגדול הוסיף הדרשן וקבע "תלה הכתוב סירחון הבת באמה".

מדרשים רבים יותר וידועים פחות סבורים שאונס דינה היה תוצאה של התנהגות יעקב, וכאן נסתפק בשניים מהם. מדרש אחד רומז שיעקב כשל בכך שלא העניק תשומת לב ראויה לדינה. חכמי המדרש שואלים: "יעקב היכן היה" בעת שדינה נחטפה? ותשובתם היא: "כשהיה אביה עם אחיה בביהמ"ד יצאה לראות בבנות הארץ" (קה"ר י, ח). יעקב השקיע את זמנו ומרצו בחינוך בניו, ולא נתן דעתו לחינוכה של בתו. דינה גדלה בין 11 אחים הזוכים לטיפוח, בעוד היא סובלת מבדידות ומקיפוח. ממדרש זה עולה תובנה חשובה, שנעדרה לאורך אלפי שנות היסטוריה עגומה: יש להשקיע ולקדם חינוך והוראה של בנות כבנים, בתורה ובמקצועות כלליים.

מדרש אחר קובל על הסגירות שכפה יעקב על ביתו. כשיעקב העביר את נשיו, שפחותיו ו-11 ילדיו במעבר נחל יבק, דינה אינה מוזכרת. המדרש שואל: "ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה", כדי שעשיו לא יתלה בה עיניו ויקחה. לדברי המדרש, יעקב דווקא היה צריך לתת את דינה לעשיו, וכיוון שנמנע מכך נענש: "לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי נשאת דרך איסור" (ב"ר, עו, ט).

ממדרש זה עולה ביקורת על סגירות יתר שאינה ערובה להצלחה. חינוך בחממה שמונע כל חשיפה, עלול לגרור פריצה החוצה של הילדים בהתרסה. מה שהיה נכון בעולם הקדום, בו חיה כל קהילה לעצמה, נכון פי כמה בכפר הגלובלי של זמננו, בו הניתוק מהעולם לא יעיל ואינו אפשרי. עדיפות פתיחות מסוימת וחשיפה מבוקרת על פני התנכרות והתנתקות מכל החברה הסובבת.

מעניינת ומתקנת היא פרשנותו של הרבי מלובביץ' (ליקוטי שיחות לה, עמ' 150), הסבור שדינה הייתה אמורה להינשא לעשיו ולהחזירו למוטב, אלא שיעקב מנע זאת כשסגר אותה בתיבה. לשיטתו, דינה היייתה שליחת מצווה, שיצאה לראות בבנות הארץ כדי לקרבן למוסר ולאמונה. מטרה זו לבסוף אף מומשה, שכן בני יעקב שבו את בנות שכם, ובבית יעקב הן השתנו לטובה.

דינה סובלת מהשתקה ומהדחקה גם כיום. ראוי שסיפורה יילמד וישמש בסיס לעיון ודיון על מוגנות מינית וסוגיות דומות. התעלמות מסיפור דינה, כמו מסיפור אמנון ותמר ועוד, מתכתבת עם העלמת העין מהבעיות החמורות שהן מעלות ומהיחס הנאות לקורבנות.

המאבקים הגדולים על ארץ ישראל שבפרשת 'וישלח', גורמים למעשה דינה שיישכח. גם  במציאות חיינו כיום האתגרים הלאומיים כובשים את מרכז תשומת הלב, וסבלן של נשים נותר בצל המלחמות, הן בעורף והן בשבי אויבינו. כאנשים דתיים, הרגילים לצטט את דברי התורה שמשווים אונס לרצח (דברים כב, כו), אל נא נתעלם מנשות ישראל המחוללות בידי רוצחים אכזריים. כבני אדם המבינים את החומרה של כל אינוס והטרדה, נפעל למוגנות, ונמנע כל הדחקה והסתרה.