לא מעט נשות מילואימניקים משתפות אותי השנה בכאב ובתחושת אשמה, על כך שהן אינן מספיק פנויות פיזית ונפשית לילדיהן: "אני כבר לא יכולה לשבת ולהקשיב בריכוז לסיפורים של הקטן מהגן ולא פנויה לשחק עם הילדים הגדולים מונופול, שדורש זמן וסבלנות", "פעם הייתי משקיעה בסנדוויצ'ים בבוקר, היום – הרבה-הרבה פחות. מסתדרים עם מה שיש במקרר", "בשנה האחרונה אני בעיקר עייפה או מתוחה ורוצה לתקתק משימות. לפעמים אני מתביישת לחשוב, שכל מה שאני רוצה זה שהילדים ילכו כבר לישון. איזו אמא אני??", "אני מבינה את השליחות והחובה להילחם, אבל קשה לי כל כך לתפקד כמו אם יחידנית".
"ההתנהגות והתסכול שלך הם מאוד-מאוד נורמליים, כשמדובר במציאות לא נורמלית", אני מרגיעה ומציעה כוס קפה/תה/שוקו. במהלך המפגש אני מספרת על מונח מקצועי שחולל עבורי מהפכה כאם צעירה: "אם טובה דיה". מונח זה (באנגלית: Good Enough Mother) הוטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט (1896-1971) ומתייחס לטיפול ההורי הראשוני בתינוק בראשית חייו, כזה שמאפשר לו התפתחות נפשית בריאה. ויניקוט תיאר אם כזו (הדמות הטיפולית הדומיננטית, ללא עוררין, בתקופתו), כקשובה לצרכים הפיזיים והפסיכולוגיים של תינוקה ומצליחה לספק אותם, כשהיא מתאימה את עצמה לאופיו ולאישיותו.

לתפיסתו, רוב האימהות עושות עבודה טובה באופן טבעי, כשהן מראות בשלבי ההורות הראשונים "מושקעוּת אימהית ראשונית" – מסירות ורגישות גבוהה מאוד לתינוקן, וככל שעובר הזמן הן מפחיתות בהדרגה את זמינותן המוחלטת אליו. כך מתעורר אצל התינוק תסכול, שחיוני להתפתחותו, בין הצרכים שלו למילוי שלהם על ידי הסביבה. וכשהוא מצויד באמון בסיסי בבני אדם, אותו רכש בתחילת חייו, הוא מגלה יכולת להכיל מתח בין מצוי ורצוי ומפתח קשרים בין-אישיים חמים ומספקים.
אף אם אינה יכולה להיענות לצורכי ילדה באופן מושלם – וגם לא נדרשת לכך. ויניקוט הוכיח לנו את חשיבות התסכול, דחיית הסיפוקים וההיפרדות ההדרגתית מסינר האם/ההורים, להתפתחות הנפשית והפיזית שלנו. דווקא חוסר יכולת להפסיק להיענות לצורכי הילדים, מבטאת התנהגות הורית בעייתית ומזיקה…
"היי, אשת מילואימניק טובה דיה", אני אומרת לה. "זה הכי טוב שאפשר. סמכי על הילדים שלך וגם עלייך. אותי את מרשימה!".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
