ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)בחלוף יותר משנה מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", וחרף הישגיה הכבירים, אני חשה בעצמי וגם מזהה בקרב אחרים סביבי, מידה של תשישות ושחיקה. במישור הפיזי, החשיפה המתמשכת לפיגועים ולאזעקות גובה מחיר של הפרעות שינה, כאבים גופניים ודריכות/עוררות מתמדת. הדאגה לבני המשפחה, לחברים, לחטופים ולחיילים, יחד עם הצורך והרצון להמשיך בשגרת החיים, תובעים את גיוסם של משאבים נפשיים. היכרות אישית עם נפגעים ונופלים מתורגמת לתחושת דכדוך, להצפה רגשית ולירידה במוטיבציה הכללית, להתמודד עם אתגרי היומיום.
ברגעים אלה, של דלדול המשאבים, נחוצות לנו נשימה עמוקה ונחישות להחזיק את הראש מעל למים. אם לא בשבילנו אז בשביל אלו שזקוקים לנו באופן ישיר ומיידי, ועבור אלו שאינם עוד עימנו, שמסרו את נפשם על מנת שאנחנו נמשיך לחיות ולקדם, בסביבתנו הקרובה ובעולם בכלל, את הטוב והישר, את החסד ואת התקווה.
בשיר של וונדה שפרד אני מוצאת מסר מחזק. כותרתו, בתרגום חופשי: "100 דמעות מכאן". השיר פונה לאדם כאוב וכמעט מיואש וקורא לו/ה לחוות את הכאב, לא לבטל אותו או להילחם בו. אך יחד עם זאת, להחזיק בידיעה שתחושות הבית והביטחון כבר נמצאות בתוכנו, ושההקלה בוא תבוא והיא מצויה במרחק לא בלתי אפשרי. תחושת האין מוצא אינה קבועה או אמיתית, נאמר בשיר, ובאשר לכאבי העולם, לא נוכל לתת מענה לכולם. אבל התקווה והשמחה, להן אנחנו כמהים ומתפללים, מצויות בהישג יד, מעבר לרק עוד "מאה דמעות" – עוד אתגר אחרון של קושי והתמודדות.
איילת השחר בוא תבוא! אני מאמינה בכך, ומזהה בעייפות ובתשישות שלנו חלק טבעי מתהליך ההתמודדות עם כאב חשוף ובו בעת גם עמום ומתמשך. אם נצליח לשמור על מבט ארוך טווח, לבנות סביבנו מעגלים של קרבה ותמיכה, לזהות הישגים קטנים של התמודדות וצמיחה, שהשגנו כפרטים וכחברה ולהתחבר למטרה הגדולה הממתינה לנו מעבר לקשיי השעה – ביטחון ושגשוג ותקומה רוחנית ופיזית בארץ היחידה שלנו – אז נצליח להתעלות מעל למשבר. השינוי במצב שבו אנו נמצאים וההתמודדות איתו, תובעים מאמץ של מרוץ מרתון, לא ספרינט. שילוב של נחישות עם חמלה עצמית יאפשר לנו להתמיד בצעידה לאורך זמן, ואפילו להגביר את קצב ההתקדמות לקראת הקילומטרים האחרונים.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
