אני מכירה 'סרבני ממ"ד', ודעתי נחרצת בעניין חשיבות ההתמגנות. כשהאזעקה מפלחת את האוויר, רובנו פועלים על אוטומט ורצים לממ"ד או למקלט. אך בתוך המרוץ הזה קיימת קבוצה, רבים מהם קשישים, שבוחרת להישאר במקומה. לדעתי, השאלה "מדוע?" אינה טכנית בלבד ונוגעת בשאלות קיומיות.
חלק מן 'הסרבנים' מונע מסיבות פיזיות ופרקטיות. עבור אדם בן 80, שלוש קומות ללא מעלית או חדר מרוחק, הן בבחינת "הר גבוה מדי". במאזן הסיכונים האישי, החשש מנפילה בגרם המדרגות או מהתקף קוצר נשימה בדרך, גובר על הפחד מרסיסי הטיל.
אולם, המניע העמוק יותר הוא לרוב פסיכולוגי: לאחר חשיפה כה ממושכת למתח ביטחוני, מתפתחת מעין "קהות חושים" ביחס לחוויית החירום. עמדת ההשלמה עם ה"גורל" מתחזקת: מה שצריך לקרות יקרה, ואין טעם להיאבק במה שאינו בשליטתנו.
ויש, שמקור ההתנהגות שונה לגמרי והוא מונע מהרצון לשמור על חירות, דימוי עצמי ועצמאות. החשיפה הפומבית, לעיתים בפיג'מה או במצב של פגיעות תפקודית, נתפסת כוויתור על פרטיות ושליטה, ואפילו כאיום ומתח אפשרי בין ערכים.
אציין בהקשר זה את ערך החירות והאחריות:

החירות: זכותו של אדם על גופו ועל דרכו להתמודד עם סכנה. בבסיס החירות עומדת ההנחה שהפרט הוא הריבון על חייו, גם אם בחירותיו נראות לאחרים כבלתי רציונליות.
האחריות: זוהי האחריות כלפי החיים שלי עצמי, כלפי המשפחה שתיוותר פגועה וחסרה (וכלפי מי שאוכל לסייע לו בנוכחותי ולוּ כמעורר השראה), וכלפי כוחות ההצלה שיצטרכו לסכן את חייהם עבורי בעת חילוץ לכודים מבין ההריסות.
המציאות דורשת מאיתנו, הסביבה הקרובה, לפעול ברגישות. כפייה אינה הפתרון. הפתרון הוא חתירה לדיאלוג – לא בזמן האזעקה, אלא ברגעי שקט ורגיעה – כזה המשתף באהבתנו לאותו חבר או בן משפחה, במשמעות הרגשית של הישרדותו עבורנו, באחריותנו החברתית ההדדית ובהערכתנו העמוקה את צרכיו וערכיו. במקביל ננגיש את המרחב המוגן ככל שניתן – סידור שבילים, כיסא גלגלים, תאורה, מקום ישיבה נוח, ונציע עזרה מעשית.
בשורה התחתונה אמליץ לקבל את העובדה שהבחירה לא ללכת למקלט/לממ"ד אינה בהכרח אקט של "עקשנות", אלא לעיתים היא ביטוי להתרסה ערכית. תפקידנו הוא להיות שם עבור האחר, לבטא את עמדתנו הברורה ואת הערכים המצויים בבסיסה, להציע יד וסיוע בהתמגנות, ועם זאת לזכור שאהבה מבוססת על ראייתו כאינדבידואל עצמאי ושלם והכרה עמוקה בחירותו לבחור.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
