פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)המשנה הפותחת את הפרק הרביעי שבמסכת אבות היא מן המשניות המפורסמות ביותר. בחתימתה, מלמדת היא אותנו כלל גדול בעולמה של יהדות: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". לאמור: יש "כבוד" אמיתי, ויש "כּוּבֶד" מדומה. בעל הכבוד אינו זה המתהדר ומתעטר בבגדים מפוארים, טס במחלקה הראשונה ונוסע במכונית החדישה ביותר, זה התובע את כבודו בפה, ודורש שיושיבוהו ב"מזרח", אלא דווקא זה שבורח מן הכבוד, ומכבד את הבריות, הוא-הוא בעל הכבוד האמיתי.
הד לכך ניתן כבר בשמו של בעל המימרה. "בן זומא" סתם, או שמעון בן זומא בשמו המלא. אף על פי שהיה מגדולי החכמים, וראוי להוראה, ראה עצמו כל ימיו כ"תלמיד" שכפוף לפני רבותיו, ולא רדף אחר ה"סמיכה" ואחר התואר "רבי" שנלווה אליה. בזכות ענווה זו, זכה לכך שאפילו גדול הדור רבי אליעזר בן עזריה נאלץ להודות: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא" (משנה ברכות א, ה).
ה"כבוד" מופיע במקורותינו בהקשרים שונים, ומכוון בעיקר כלפי אנשים דוגמת אב ואם, או המלך. עם זאת, כפי שעולה ממשנה שלהלן (אבות ד, ח), אדם צריך לנהוג כבוד לא רק בבריות, אלא גם בערכים אחרים: "כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות". ברם, כיצד מכבדין את התורה? דומה שיש להבחין כאן בין שתי רמות. במישור אחד, "כבוד" התורה מתבטא במעשה סמלי, חיצוני וטקסי: כאשר רואה אדם ספר תורה, עליו לקום מפניו. כמו כן מהדרים את ספר התורה בקלף נאה ודיו נאה, ובמעיל נאה. אך עיקר "כבוד תורה" מתבטא במהות, בציות לחוקיה, וכך כתב הרמב"ם הלכות סנהדרין כד, י: "המכבד את התורה – גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".
יש ליתן את הדעת גם למונח שמופיע במשנה: "המכבד את הבריות". בלשונם של חכמים, המונח "בריות" רחב יותר מהמונח "אדם" וכולל את כל בני האדם, יהודים ושאינם יהודים. ואכן, כבוד הבריות, כל נברא בצלם, הוא אחד מערכי היסוד של היהדות. הד בולט לכך ניתן בתורת הראי"ה קוק. כידוע, נתן הרב קוק בכתביו מקום רב לייחודו וסגולתו של עם ישראל. ועם זאת, יש בכתביו הדגשה חוזרת ונשנית על הצורך באהבת הבריות כולן. כך, למשל, כתב במקום אחד: "כמה הומה הוא הלב לאהוב את הכל, את כל הבריות… מה יקרו רעיך אל, ומה חמדה לבי לאהבת כל הנשמות… מה אהבתים כולם יחד, ומה חמדה לבי לאהבת כל הנשמות… מה אהבתים כולם יחד, מה עצמה ידידותי לכל אחד ואחד מהם". [אורות הקודש, חלק ד, מוסר הקודש, מאמר האהבה הכוללת, פרק כו].
ועוד כיוצא בזה: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל אדם; כשהיא מטביעה שנאה לאיזה אדם, סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה" [אורות, קמט]; "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית… אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם…. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו. למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה, וגדלותה הרוחנית והמעשית. וצרות עין, הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאור [מדות הראי"ה, אהבה, סעיפים ה, י; בתוך: מוסר אביך ומדות הראיה, ירושלים תשל"א, עמ' צד, צו].
באחד הקטעים המופלאים שבכתביו, הוסיף וכתב הראי"ה קוק: "אני אוהב את הכל. איני יכול שלא לאהוב את הבריות, את כל העמים… אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על כל ממש. אין לי צורך לכוף את רגש אהבה זה. הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה, של הנשמה האלוקית" [קובץ ב, עו]. וכל המוסיף – גורע.
(אמור תשס"ד)
