לא רבנות-מִטַעַם, רבנות עִם טַעַם

היה זה לפני כמאה שנה, שהראי"ה קוק הציב בעיני רוחו את הרבנות כמגדלור שישפיע מטובו וטיבו על חיי האומה הישראלית, בארץ ישראל ובעולם כולו. לשם כך, הדגיש הראי"ה, חייבת הרבנות הראשית לנתק עצמה מן המסגרת הצרה של חוג פוליטי זה או אחר, ולהימנע מהפיכתה לכלי שרת למען אינטרסים פרטיים תוך התעלמות מהאינטרס של הכלל.

לא רבנות-מִטַעַם אלא רבנות עִם טַעַם.

"הדיינות נעשתה בזמן האחרון למין פקידות שחצייה חילונית; ההוראה ירדה מכבודה ונעשתה לכלי שימוש ארעי לנצרכים ולנזקקים לה… הרבנים נסחבו על פי רוב בזרם של איזו סיעה ומפלגה, ובמקום שהיה ראוי להרבנות להתרומם מעל לכל המפלגות ולהראות גלוי לכל כי הרבנים בתור נושאי דגל הקודש מורים דרך  ה', הם כטל מאת ה' (מיכה ה, ו) – משתדלים להשפיע על הכל ולהחזיק במעוז האחדות הכללית של האומה – תחת זאת נעשו גם הם עצמם מוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או מפלגה אלמונית, ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית עם כל חסרונותיה ומגרעותיה…", כתב הראי"ה.

הראי"ה קוק לא רק אמר, אלא גם עשה. הוא שלח את תלמידיו למושבות השונות, וביקש מהם שיפעלו למימוש החזון. אחד המיוחדים שבהם היה הרב יהושע קניאל, שכיהן כרב בחיפה במשך כיובל שנים(!) ויותר. הוא עלה לארץ מליטא כילד עם משפחתו, ונמנה עם ראשוני תלמידי הראי"ה ביפו. בשנת תר"פ יסד את בית הדין הרבני בחיפה, וכיהן ברבנות לצד הרב ברוך מרקוס, ועם פטירתו היה לרבה הראשי של "העיר האדומה" ולחבר מועצת הרבנות הראשית.

בעבודת נמלים רבת שנים, קיבץ נכדו, פרופ' אליאב שוחטמן, את כלל יצירתו – פסקי הלכה ופסקי דין, מאמרים ודרשות, הספדים והדרנים, והעמידם כעת לרשות הרבים בארבעה כרכים שכוללים למעלה מ-2,500 עמ' (!).

החיבור, "דברי יהושע" שמו, הוא עדות חיה לא רק למפעלו האדיר של הרב קניאל אלא סמל ומופת לדגם אחר של רבנות.

רבנות נעימה, מאירת פנים, שקולה, רחבת דעת. רבנות של ענווה ודרך ארץ, מסירות ונאמנות, הרואה את משימתה במתן שירות לכלל האוכלוסייה, לא רק לאנ"ש, ומקיימת קשר רציף וחם עמה.

משנתו – ההלכתית וההגותית – חובקת זרועות עולם וכוללת התייחסות לעשרות נושאים. למן פסקי הלכה ופסקי דין בסוגיות סבוכות, מורכבות ורגישות, של ממזרות ועגינות, דרך הערות על סדר הש"ס ומאמרים על שבת ומועדי ישראל, הלכות דת ומדינה, ועד לשאלות שעניינן ציונות, חינוך, תנועות נוער והיחס הדתי לשואה.

מבין השיטין עולה דמותו המיוחדת של רב הנטוע בקרב בני קהילתו, ועם זאת עיניו צופיות גם את צורכי כלל האומה. גם פרשיות היסטוריות שהיו, במידה רבה, עלומות עד כה, עולות ובוקעות מתוך החיבור. כך, למשל, המאבק הרבני למען העדפת "תוצרת הארץ" והניסיון – שלא תמיד צלח – לצמצם עד כמה שניתן את מתן "היתרי העבודה" בשבת למפעלים שהוגדרו 'חיוניים'.

זעיר פה זעיר שם מתנוצצות גם פיסות חיים ביוגרפיות נפלאות, דוגמת חליפת המכתבים רצופת האהבה בין הרב קניאל לבין מחותנו הרב מרדכי שוחטמן שכיהן גם הוא ברבנות, בתחילה בבסרביה, ולימים בפריז וניו יורק.

כרבנים גדולים ודגולים אחרים צעד הרב קניאל בנתיבות ההלכה ב"כוחא דהתירא". כך, למשל,  הוא חולק – כמובן, במלוא הכבוד הראוי – על בעל ה"ציץ אליעזר" שנטה לאסור הכנסת רמקול לבית הכנסת גם בימות החול, מכיוון שלדעתו היה בזה ממד של "קלות ראש".

הרב קניאל, נאמן לדרכו, מתיר, וטעמו ונימוקו האופייני עמו: "כל דבר שיש בו צורך בית הכנסת, חיזוק התורה או טובת הכלל – מותר!".

למותר לומר, שבדרך הילוכו הנעימה, בקודש ובחול, לא ויתר הרב קניאל על עקרונותיו. הוא ניהל הפגנות נגד השלטון הבריטי ונמנה עם שוללי תוכנית ה"חלוקה". לימים, ניהל מאבקים ציבוריים שונים דוגמת הניסיון – שלא צלח – למנוע תחבורה ציבורית בחיפה בשבתות, או המאבק למנוע את הפיכת העיר – למעין "מובלעת אנטי יהודית" שעליה לא תוחל חוקת השבת שהתגבשה בראשית ימי המדינה (ולסוף לא הגיעה כדי מימוש) וביקשה להשליט את יום המנוחה בפרהסיה הציבורית.

בפרק ההספדים בספר (שמחזיק לבדו מעל 250 עמ'!), עוברים לפני הקורא כבני מָרון רבים מאנשי "חיפה של פעם". רבנים ומחנכים דגולים, אדמו"רים ואנשי ציבור מכל המגזרים (דוגמת אבא חושי מזה, ויעקב כ"ץ, ח"כ ומנהיג פא"י מזה), רופאים (ובראשם ד"ר א"י אגרנט, אביו של נשיא ביהמ"ש העליון שמעון אגרנט), גבאים,  ו'בעלי בתים' מן השורה שכל אחד מהם תרם, בדרכו ובסגנונו, לבניינה של חיפה. מן הדברים ניכרת אהבתו של הרב לקהל עדתו, וראייתו את תפקידו כ"עבד לציבור" ולא כשררה לשמה.

עדות לענוותנותו ניתן למצוא גם על מצבתו. מלבד ציון שמו ומועדי לידתו ופטירתו, לא הוספה לה, כמנהג ימינו, תארי שבח מופלגים כלשהם. האוסף המופלא של משנת הרב קניאל "דברי יהושע", הוא עדות חיה נוספת לצדקת מאמר-ציווי חכמים שלפיו "אין עושים נפשות [=מצבות] לצדיקים. דבריהם – הם-הם זיכרונם".

(ויקהל תשפ"ב)