סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: בליל שבת בשעה מאוחרת, חזרה קבוצת חיילים מפעילות מבצעית ברצועת עזה לתוך מבנה שבו שוהים שאר החברים ליחידה. החיילים ששבו מן הפעילות לא זכרו בעל פה את נוסח הקידוש, והיות שבמקום לא הייתה תאורה, הם ביקשו מחבר אחר, שכבר קידש וסעד סעודת שבת בעצמו, לערוך עבורם קידוש. האם הדבר מותר?
תשובה: הגמרא במסכת ראש השנה (דף כ"ט) מחדשת יסוד חשוב: "כל הברכות כולן – אף על פי שיצא, מוציא". כלומר, גם מי שכבר יצא ידי חובה באחת המצוות, רשאי לשוב ולברך עליה פעם נוספת כדי להוציא ידי חובה גם אדם אחר. הגמרא ממשיכה ואומרת שכלל זה אינו נכון בברכות הנהנין, דהיינו מי שאינו מתכוון לאכול בעצמו, אינו יכול לברך על המזון רק כדי להוציא אחרים ידי חובה. אולם, כאשר מדובר על ברכות הנהנין המלוות מצווה אחרת, למשל ברכת "בורא פרי הגפן" בקידוש, או ברכת "המוציא לחם מן הארץ" באכילת מצה בליל הסדר – באלה יכול גם מי שאיננו אוכל מן המצה או שותה מן היין, לברך את הברכות עבור אדם אחר כדי להוציא אותו ידי חובה.
על פי דברי הגמרא הללו, פסק השולחן ערוך (אורח חיים, רע"ג ד') ביחס לשאלתנו בעניין קידוש בשבת: "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בורא פרי הגפן הוא חובה לקידוש – כקידוש היום דמי, ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה". הרמ"א במקום מדגיש שהדברים נכונים הן ביחס לקידוש בליל שבת, והן ביחס לקידושא-רבה בשבת בבוקר, שבו הקידוש כולל רק פסוקים וברכת בורא פרי הגפן, ואף בזה יכול אחד לקדש עבור חברו.
השולחן ערוך מטיל סייג אחד על הלכה זו, והוא – שהיא נכונה דווקא כאשר השומעים אינם יודעים לקדש בעצמם. אם הם יודעים לקדש בעצמם, לא יוכל אדם אחר להוציאם ידי חובה, אלא שנחלקו אחרונים (ראו משנה ברורה וביאור הלכה שם) האם הוראה זו היא רק לכתחילה, משום שראוי יותר שמי שיודע לברך בעצמו יברך בעצמו, ולא יבקש מחברו שכבר יצא ידי חובה לברך עבורו; או שאפילו בדיעבד מי שיודע לברך לא יוכל לצאת ידי חובה על ידי אדם אחר. להלכה, במקום צורך ניתן להקל בכך (תורת המחנה – שבת, פרק ל"ג תשובה כ"ג).
רבי עקיבא איגר (על השולחן ערוך, אורח חיים רס"ז) הסתפק מה יהיה הדין באדם שטרם קיבל עליו את השבת – האם יוכל לקדש ולהוציא ידי חובה אנשים אחרים, שכבר קיבלו שבת, ומקדימים לערוך את הקידוש והסעודה מבעוד יום? רבי עקיבא איגר מציג את הדברים כספק למדני עקרוני, אך שניים מפוסקי הזמן – הרב שלמה זלמן אויערבך והרב אליעזר יהודה ולדנברג – נשאלו על כך הלכה למעשה על ידי אנשים גומלי חסדים, שמגיעים לבתי החולים ביום שישי לקראת כניסת שבת ומסתובבים בין מיטות החולים כדי לערוך עבורם קידוש. אותם מבקרי חולים טרם קיבלו שבת, והם עתידים לשוב לביתם ברכב, ואולם החולים עצמם מקדימים לאכול את סעודתם עוד לפני השקיעה, והם ישמחו לשמוע קידוש. גם הרב אויערבך (שו"ת מנחת שלמה א' ג') וגם הרב ולדנברג (שו"ת ציץ אלעזר, י"ד כ"ה) מגיעים למסקנה שבשעת הדחק וכאשר אין פתרון אחר, ניתן בהחלט להקל בכך, וגם מי שטרם קיבל עליו את השבת – יוכל לקדש קידוש היום עבור אדם אחר שכבר מקבל עליו את קדושת השבת, ומבקש לצאת ידי חובת קידוש לפני הסעודה.
בפרשת השבוע, פרשת 'ויגש', אנו קוראים על נאומו המרגש של יהודה, שבעיצומו הכרזת "כי עבדך ערב את הנער". ואכן, עצם ההלכה שבה אנו עוסקים, בדבר האפשרות של אדם אחד להוציא את חברו ידי חובה, מבוססת גם היא על המושג ההלכתי של "ערבות". רש"י במסכת ראש השנה (דף כ"ט) מסביר: "אף על פי שיצא מוציא – שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות", ובחידושי הריטב"א שם ביאר יותר: "שאף על פי שהמצות מוטלות על כל אחד, הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו". הגדרה מופלאה זו קושרת וכורכת את הערבות במובנה הממוני, כאשר הערב פורע את חובו של הלווה, ובין הערבות במצוות.
משמעות הדברים היא שאת כל המצוות כולן אנו מקיימים "בשם כל ישראל", ומצוותו של אדם קשורה במצוות חברו. הר"ן (על הרי"ף שם בראש השנה, דף ח' באלפס) אכן קבע בפירוש: "שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות, וכיון שלא יצא חבירו, כמי שלא יצא הוא דמי". לאמור – כל עוד יש אפילו אדם אחד שטרם קיים את מצוותו, הרי שגם המצווה שלי עודנה לוקה בחסר, וממילא אני יכול – וברוח דברי הר"ן נאמר שאני אף מחויב – לברך עבורו ולהוציא אותו ידי חובה.
