מערכת שבתוןהרב אריאל מינקוב
סרן, רב חטיבה דרומית
בהסתכלות על חנוכה, מופיעים בדרך כלל שני מסרים מרכזיים: הראשון, הגבורה, עוז הרוח. בשנה האחרונה אנו חווים ורואים אותם בעינינו ומתחדדת בנו ההבנה ש"בימים ההם בזמן הזה" כבר איננה סיסמה. היא מציאות שאותה אנחנו חווים, בכאב ובגאווה יחד.
המסר השני הוא חנוכה כחג של אור, הנצרך, מטבעו, דווקא בחושך. בצורה כל כך לירית, אמיתית, כואבת ומוחשית – אנחנו מרגישים לעיתים בעומק החושך והתהום, ומשם עולה המסר החזק של הבנייה, של האור שאנחנו חייבים להמשיך ולהדליק. על האור הזה אני מרגיש צורך וחובה להרחיב.
במסכת שבת, רבי זירא מתאר סמליות עמוקה היוצאת מתוך הלכה יבשה לכאורה: כאשר היה רווק, השתתף בהדלקת נרות חנוכה בביתו של המארח. אך לאחר שנישא, ההדלקה בביתו, על יד אשתו, היא זו שיצא בה ידי חובת הדלקת הנר. הגמרא מחדדת פה נקודה חשובה: נר חנוכה אינו קשור לבית שבו נולדנו, אלא לבית שאותו אנו בונים. ההדלקה אינה מתייחסת אל העבר, המסומל בהוריו של רבי זירא, אלא בעתיד, המסומל באשתו ובמשפחתו. "נר איש וביתו" מבטא את האחריות האישית להאיר את העתיד שלנו – להדליק אור בביתנו, ביחד, מתוך תקווה, מתוך התבוננות לעומק העתיד – והאור הגדול אותו הוא טומן בקרבו.
וכך, אנו מגיעים להדלקה בשנה זו. אחרי שנה כואבת וקשה. אנחנו מביטים על בית העבר, השרוף, ומחזיקים ביד את הנר. ומתוך גבורה עילאית, אנחנו מסתכלים גם על בית העתיד – על המשפחה, על הבית, שכמו הנר, לעיתים מהבהב, נחבא – אבל הוא שם, והוא מאיר. כי אנחנו מאמינים בכל ליבנו שהוא שם, ואנחנו מתעקשים על הדלקתו.
כשנתבונן, נראה שהאור הזה, אור הבנייה וההתבוננות לעתיד המאיר, נמצא מסביבנו בכל אשר נפנה: בגבורת הלוחמים והנופלים, בגבורת הלוחמים שעודם נלחמים. הקרבתם היא כצו לנו להמשיך ולהאיר. להדליק, לחיות ולבנות.
לא חלמה אותה חנוכייה קטנה בחלוננו, לא חלם אותו אור חלש – על ייעודם הגדול: להזכיר לנו להאיר. מליבותינו פנימה, החוצה לעמנו ולעולם כולו. תזכורת לא לשקוע בחושך, כי אם להמשיך ולהאיר.
אותו עתיד, אותו בית גדול, הוא בית של אחדות. של עם ישראל כולו על כל נרותיו המיוחדים – חילונים ודתיים, לוחמים ואזרחים, משפחות שכולות בפרט, ועם ישראל כולו בכלל. ביחד. אני מאחל לנו ולעם ישראל, שנדע להאיר דווקא כשקשה, דווקא את החושך. להאיר, לצמוח ולבנות יחד.
