נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)הדברים הבאים מקורם בספרו הרגיש של יואל שפיץ, "סיפור טוב מתחיל מהאמצע", הפורש בפנינו מתפיסותיו והתנהלותו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל. אבקש להקדישם כתפילה וזעקה לשחרורם של החטופים.
אמר הרב שטיינזלץ: "השאלה 'אַיֶּכָּה?', אותה מפנה אלוקים כלפי האדם הראשון, היא שאלה גדולה ונכבדה. ובמובנים רבים, השאלה הזאת מופנית לכל אדם באשר הוא ובכל דור… צריך לזכור ששאלה זו הופנתה במקורה לאדם הראשון, ביומו הראשון וכאשר הוא עוד היה בגן עדן… לעומת זאת, בשלב מאוחר יותר של אותו סיפור מופיעה שאלה אחרת, שבמבט ראשון היא איננה קיומית ועמוקה כמו שאלת 'אַיֶּכָּה', ואולי משום כך אנשים נוטים להתעמק בה פחות. השאלה היא: 'אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?'. בשונה מן השאלה הראשונה, השאלה הזו נשאלת כאשר קין עומד בשדה, כועס מאוד, בוודאי מזועזע ומגואל בדם. ועם כל זאת, אלוקים שואל אותו: איפה אח שלך? לדאוג לאח שלך זה דבר אלמנטרי. את הדרישה הזו אפשר ואפשר להפנות אפילו לרוצח, ולצפות שיבין אותה. כך שאם בן אדם רוצה איזה קצה חוט באשר לשאלה היכן הוא בעולם, הוא בהחלט יכול להתחיל עם הדאגה לְאֶחָיו, בכל מקום שהם ובכל אופן שהם" (עמ' 50).
מחקר שעסק בחוויית האובדן העמום של החברה הישראלית בעקבות חטיפת התושבים ב-7 באוקטובר, העלה כי 85% מ-740 המשתתפים הביעו ביטחון בינוני עד נמוך מאוד בחזרת החטופים, יחד עם רמות גבוהות של מעורבות פסיכולוגית כגון כאב רגשי, מחשבות חודרניות ואשמת ניצולים ((Yehene et al, 2024. ללא צורך בהוכחה מדעית, רבים מאיתנו חשים חסרים ועצובים ומתקשים להשיב "הכל בסדר", לשאלה: "מה נשמע?". מחשבותינו על אחינו החטופים, הנמקים במנהרות בעזה, אינן פוסקות. ואנו כורכים את איכות חיינו ושיקומנו האישי והקולקטיבי עם שובם לבתיהם.
רויטל פסח, בת היישוב שלי, אמו של נתנאל שנפל במלחמה בעזה, ביקשה בראיון ברדיו, טרם יציאתה ללוויית בנה, שנמשיך את אהבת האדם שאפיינה אותו, בכך שנתאמץ ליצור קשר עם מישהו שעליו אנו כועסים, נסיר את מלבושי המרחק והטינה ונצעד צעד של פיוס לקראתו. רויטל עודדה את משפחות החטופים, חיזקה את משפחות החללים והפצועים, והדהדה את דברי יוסף ויהודה וגם את דברי נתנאל שלה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּו".
לתגובות: naomieini1@gmail.com
