הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)צום עשרה בטבת מציין את תחילת המצור על ירושלים. שאר הצומות באים על חורבן ועל פורענות בעם ישראל: י"ז בתמוז מציין את הבקעתה של העיר; תשעה באב מציין את שריפת המקדש; וצום גדליה מציין את סוף היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר חורבן הבית.
לעומת הימים הללו, עשרה בטבת מציין את תחילת המצור. לכאורה, מה שכנע את הגולים לקבוע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? האם התרחש משהו דרמטי ששינה את החיים בירושלים? האם ניתן להשוות בין המצור על ירושלים לבין הפלת חומות העיר או חורבן הבית?! לפי עדותו של ירמיהו, בני יהודה סברו שחורבן ירושלים לא יתרחש. התושבים ניסו להתעלם מפלישתו של נבוכדנצר לארץ ישראל. תחושת העם מנוסחת היטב על ידי ירמיהו (ז, א-טו): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה… הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל".
ירמיהו מנסה להוציא את העם מאדישותו, שכן חורבן הבית עלול להתרחש אם לא ישנו את בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה." (יחזקאל כד, ב). שלוש פעמים חוזרת המילה 'היום', כדי להדגיש לאנשי הגולה את עוצמת התדהמה. זאת ועוד, מתוך אותם פסוקים חידש רבי דוד אבודרהם חידוש גדול וזו לשונו: "וחילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחים לפעמים, כשחלו בשבת חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת. אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענים בו ביום ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחז' כד, ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי".
oscar-keys
לאמור, צום עשרה בטבת עוד חמור מהצומות האחרים בכך שהוא דוחה את השבת. מכאן, נגזרת המסקנה שחומרתו של צום עשרה בטבת אינו קשור למה שהתרחש, אלא לאווירת ההדחקה והאדישות שגרמה לחורבן. העם לא האמין שבית המקדש ייחרב, ולכן המשיך במעשיו הרעים. חשוב ביותר לזכור את המניעים שגרמו לחורבן, על מנת שחלילה לא נחזור על אותן טעויות.
הרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. הקשר בין עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי אינו מקרי. גם בעת שעלה היטלר לשלטון בשנת 1933, אף שנתלו פה ושם צלבי קרס ברחובות העיר, עדיין היהודים לא התרגשו מכך. כשם שהעם לא האמין שחורבן ירושלים יתרחש, כך רוב היהודים לא האמינו שהשואה תקרום עור וגידים. ביום זה יש לערוך חשבון נפש. להילחם באדישות ולהיות רגישים ואכפתיים כלפי מציאות בלתי נסבלת. גם האסון הבלתי נתפס שהתרחש בעיצומה של שמחת תורה אשתקד, הוא תוצאה של אדישות והדחקה. אף שכוחות צה"ל והמודיעין פועלים בצורה מרשימה בכל מקום בעולם, היה כשל נוראי בעטיה של אדישות נוראית, שיצרה עיוורון טוטאלי, שגובה מאיתנו מחיר כבד וקשה מנשוא.
יום הקדיש הכללי ועשרה בטבת הם ימים שחייבים להעיר אותנו, שנהיה מודעים לסכנותיה של האדישות הערכית והמוסרית שעלולה לגרום חלילה לחורבן. המחויבות שלנו להעצמת הצום גדולה יותר בתקופתנו. חשוב, אם כן, לזכור את חורבן הבית, וחשוב גם כן לזכור את האווירה שקדמה לכך בעת שהוטל המצור על ירושלים. לא די לזכור את ששת המיליונים שנשרפו בשואה, אלא חובה שנזכור ונהיה מודעים לאווירה שהייתה בעת שהיטלר עלה לשלטון. לא די לזכור את החורבן של עוטף עזה, אלא גם את מה שקדם לכך. המסקנה היא זהה: די לאדישות, די לעיוורון.
