מ"התנחלות" ל"התיישבות"

ימיו של הקרע בין הציונות החילונית לציונות הדתית, שגלש כמעט למלחמת אחים ערב שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, רבים יותר מימיה של הציונות, והם גולשים לאחור אל הקרע בין "החרדים" ל"חופשים", אל תקופות הרפורמה, ההשכלה וההתבוללות. מנהיגי התנועה הציונית ואף מנהיגיה של מדינת ישראל שזה עתה קמה היו ערים לפוטנציאל מלחמת האחים הטמון בקרע הזה, אך החליטו שלא להכריע, ולהשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לדורות הבאים, בתקווה שהימים יעשו את שלהם ואפשר שתפוח האדמה יצטנן.
ואכן, בתקופה שבין הקמת המדינה לבין מלחמת ששת הימים נשמר הקרע הזה על אש קטנה, שביטויו היחיד היה מאבק נגד כפייה דתית. אולם, דווקא הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים הוא שליבה את האש החבויה בגחלי הקרע, והעלה את הלהבות לגבהים בלתי מוכרים עד אז.
קשה לדמיין את ההתלהבות שאחזה בעם ישראל כולו עם השיבה למרחביה התנ"כיים של ארץ ישראל שנכבשו בתוך שישה ימים, ועוד יותר קשה לדמיין את האש שאחזה בנוער הציוני דתי. המפגש עם ארץ ישראל שחרר אצל הנוער הדתי לאומי שסתום נסתר, שהיה חבוי בו לכל אורך שנות קיומה של התנועה הציונית וביתר שאת מאז הקמת המדינה, וברגע אחד כבמטה קסם העלה את גאולת ארץ ישראל השלמה, שמירה עליה ויישובה, לראש סולם ערכיו.
קשה להאמין. עוד לפני שהנוער הדתי הסתער על יהודה ושומרון היו אלה דווקא אושיות השמאל החילוני: אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ובראשם נתן אלתרמן, שחתמו חודש אחרי המלחמה על מסמך היסוד של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שזו לשונו: "ארץ ישראל עתה בידי העם היהודי, כשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על כל שלימות זו".

ואולם, בשמאל האידיאולוגי צמח שיח, שבא לידי ביטוי ב"שיח לוחמים", שיח של קיבוצניקים ששבו משדה הקרב, כשבוע אחרי סיומה של המלחמה, שתוכנו התייסרות מוסרית אל מול העוולות שנעשו לערבים. זו לראשונה צצה עמדה ביקורתית לעמדות יסוד של הציונות, ודווקא על ידי צאצאיהם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית, השאור שבעיסה, מגשימי חזון הקיבוץ. אופיו של השיח הוא תחילת תהליך של חוסר תחושת שלמות עם הנרטיב הציוני, והבנה הולכת וגוברת לנרטיב הערבי.
מן העבר השני החלה תנועת התיישבות ברחבי ארץ ישראל, תנועה שגברה אחרי מלחמת יום הכיפורים, וזו הייתה כזרימת נחל שוטף שלא היה בכוחו של אף סכר לבלמה, גם לא ממשלת ישראל. מנהיגיה של התנועה הזו הכתירו אותה בתואר "התנחלות" ואת המתיישבים בתואר "מתנחלים". התארים הללו התכתבו כמובן עם החלוציות ועם התואר המיתולוגי "חלוצים", והוא ביקש לומר: אנחנו ממשיכיהם של החלוצים, וגם נשא עימו ניחוח לא מבוטל של התנשאות. "מתנחל" הוא תואר כבוד.
דא עקא, שדווקא צאצאיהם של החלוצים הם שביטאו את ההתנגדות העזה ביותר למפעל ההתנחלויות, וסחפו אליהם את האליטה החילונית הישראלית כולה. במחנה השמאל הלכה והתפתחה תפיסת עולם הרואה בכיבוש, בשליטה על עם זר, פגיעה אנושה בעקרונות היסוד של הליברליזם הנאור, ויחד איתה הלכה והתגברה שנאת המתנחלים. ביטוי מתומצת שלה נתנו עקיבא אלדר ועדית זרטל בכנותם את המתנחלים "אדוני הארץ" ובקבעם: "ישראל היא חברה שפירות הניצחון הרעילו אותה. ההתנחלויות היהודיות בשטחים, והכיבוש הצבאי הנמשך בגינן, שינו ללא הכר את החברה הישראלית, את הצבא, את הכלכלה, את השפה, את דיוקנה המוסרי ואת מעמדה בעולם. הם הפילו ממשלות בישראל, גרמו לרצח ראש ממשלה, והביאו את הדמוקרטיה הישראלית ואת התרבות הפוליטית שלה אל עברי פי תהום".
הציונות הדתית מאמינה כי לאחר אסון 7 באוקטובר נפקחו עיניו של השמאל להבין את צדקת השליטה ביהודה ובשומרון. הציונות הדתית מאמינה גם כי לאחר ששיעור הנופלים במערכה מקרב מתיישבי יהודה ושומרון גבוה משיעור זה בכל מגזרי החברה, רוחש השמאל הישראלי כבוד גדול יותר למתנחלים, והוא נוכח להבין כי תרומתו של החינוך הלאומי ציוני לאיכותה ולחוסנה של מדינת ישראל, עולה על תרומתו של החינוך הליברלי המזלזל בחינוך הלאומי.
זוהי טעות. כשהציונות הדתית משתוקקת היום לאחדות, כדאי שתזכור שמאחורי מלחמת האחים שפרצה פה בשנה שקדמה למלחמת 'חרבות ברזל' לוחשים עדיין גחלי המחלוקת הקשה בסוגיית הכיבוש אל מול מפעל ההתנחלויות. גם כאשר כל עם ישראל יצדיק את הכיבוש, הוא יצטרך עדיין להתייצב בפני הדילמה המוסרית של שליטה על עם זר נטול זכויות. התואר 'מתנחל', שהיה תואר כבוד בפי המתנחלים, הוא עדיין תואר גנאי בפי השמאל החילוני ולחטוטרת על גבם של המתנחלים, ונקשר בפי השמאל ושופרו התקשורת באלימות ובעקירת עצי זית.
57 שנים אחרי מלחמת ששת הימים כדאי ששני המחנות יניחו את נשקם וידברו. השעה הזאת, השעה שלאחר השביעי לעשירי, היא השעה הכשרה והכשירה ביותר להידברות. באופן פרדוקסלי, דווקא האסון הזה יש בו אלמנטים רבים שיש בהם כדי לקרב את המחנות. כסעיף ראשון בהידברות, הייתי מייעץ להוריד מסדר היום את המונח "מתנחלים", שהוא תואר כבוד בעיני צד א' ותואר גנאי בעיני צד ב'. הבה נקרא למתנחלים בשם הפשוט שאינו מושך אליו את אור הזרקורים – "מתיישבים". ובא לציון גואל.