מירון ח. איזקסוןמדי יום אנו אומרים בתפילה את המילים מפרשת "בשלח": "אז ישיר משה". "האז" העקרוני הזה יכול לחול כידוע גם על העבר וגם על העתיד. אני מבקש לטעון שהכוונה אינה "רק" לציון הגאולה שהיתה ובע"ה זאת שתהא, אלא גם לתנאים ולנסיבות שבהם משה ישיר, דהיינו שרלבנטי בכלל לדבר בזכותם על שירה.
התיאורים הקודמים בפרשה לשירת הים הם מעין "מתכון" למצב נפשי של שירה. "ויהי בשלח פרעה את העם…". האם אכן פרעה הוא השולח במקרה זה, ואם כן באיזה מובן? "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא", האם הקרבה של ארץ פלישתים היא הסבר לעדיפות שהיתה מלכתחילה של מעבר ישראל שם, או להיפך, הקרבה משמשת כאן כנימוק למניעת המעבר דווקא שם? "וחמושים עלו בני ישראל" – האם הכוונה כאן להיותם חזקים וחמושים בנשק, או להיפך, לעובדה שרק חמישית מבני ישראל יצאו בפועל ממצרים? "ויקח משה את עצמות יוסף עימו...". הביטו בציור הנגלה לעינינו : מסעו של עם שלם כשעצמותיו של יוסף הם חלק מהותי בשיירה. תמונה כמעט סוריאליסטית. והיכן חונים ישראל: "בקצה המדבר". הרי קשה ביותר לסמן את "הקצה" של המִדבר ויש כאן ככל הנראה התייחסות למצב נפשי של שהייה "על הקצה". לא רק שהענן והאֵש מסמנים את המהלך אלא שהתנועה היא של רצוא ושוב: " וישובו ויחנו", והֵיכן? לפני מקום הרומז בין השאר על החירות: "פי החירת". פרעה מדבר בעת ובעונה אחת על ישראל ואל ישראל ומה דברָיו: "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". המצב התודעתי הוא של מבוכה. מבוכה זאת אמורה לא רק על רגע זה, אלא כאמירה כוללת על עם ישראל שהִמצאותו בעולם ובארץ קשורה בהתלבטויות, ובחיבור נדיר של שמים וארץ.
המדבר "סוגר" עליהם במובנים הקיומיים העמוקים ביותר. "ופרעה הקריב", גם מתקרב לישראל וגם עומד להקריב את עצמו. העם מבקש ממשה "חדל ממנו" , שניתן להבנה: תניח לנו, אבל גם, "ממנו" – תניח לנו מהרעיון הגדול של עבודת השם. ולא רק זאת אלא בצמידות מדהימה מופיעות שתי גישות ניגודיות לכאורה. מצד אחד: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ומצד שני: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". גם הפסוק "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" – הוא מרטיט. מצד אחד תיאור קיומי קבוע של עם ישראל ההולך אומנם תמיד ביבשה, אבל זאת דווקא יבשה המצוייה בתוך הים! ומצד שני, הים המאיים להטביע הופך להיות בפועל החומה המגינה על העם. מכאן מפורטים פעָלים מכוננים האחד אחר השני: "ויושע" , "וירא" , "ויראו", "ויאמינו" ולאחר כל אלה: "אז ישיר משה". ללמדנו, ששירת אמת פלאית מגיעה מתודעה ומנפש רוויות סערה, התרגשות, התחבטות, ניגודים ונהרה. כניגון המסוגל להרגיע ולהטריף באותה עת.
התורה כולה מכונה "שירה". שירת הים היא בוודאי אחת הפסגות של המהלך השירי בתורה. בסופה שוב נמסר המצב המיוחד של הליכת ישראל ביבשה שבתוך הים, והשירה מתחילה מחדש מפיות מרים, הנשים, התופים והמחולות. לא רק שהתורה היא שירה, אלא שמתוך השירה נגזרים ארועים מכוננים נוספים: עד לסוף פרשת "בשלח" מתוארים בתמצות מקרים אשר ילוו את עם ישראל בכל מסעותיו במדבר במינונים ובדגשים שונים, כגון שאלת חסרון המים, החוק והמשפט, התלונות והאוייב (כאן האויב האולטימטיבי של ישראל – עמלק). פרשת השירה היא גם הפרשה הכוללת את ראשי הפרקים של המסע והיא זאת המובילה אותנו לפרשת "יתרו" ולקבלת התורה. זאת אומרת שהתורה והשירה אינן רק זהות אלא שהשירה היא ההכנה ההכרחית לקבלת התורה! יתרו "שומע" את הדברים האלה ומגיע לאותו "מדבר" שחלקו כה רב בהכנת השירה כפי שפרטנו לעיל. יתכן שיתרו הוא הראשון שייחוד השם מיוחס לו בפירוש: "וייחד יתרו". בכל מקרה דמותו המרתקת, אך עדיין אפופת הכיסוי, זכתה שפרשת מתן תורה תיקרא על שמה. פגישת יתרו עם משה רבנו היא אחת ההכנות לשילוב שבין התורה לשירה.
