איפה המבוגר האחראי?

מעל גלי האתר ובמרחבי המדיה נחשפת ועולה פנייה של אזרחים ישראלים לנשיא ארה"ב שיושיענו מעצמנו וגם מאויבינו האכזריים. קריאה זו צורמת לאוזניי, ומעידה להבנתי על תקלה פסיכולוגית פרטנית ואולי אף לאומית.
בימים של שבר וכאוס, או לנוכח חוויה של תקיעות, בני אדם מחפשים במי להיתלות. מי כאן בעל הבית? מי אמור לקחת אחריות על המתרחש, להודות בטעות, לשלם עליה את המחיר ו/או ולהסתער על תיקונה? מי הבטיח לנו ולא קיים?

ציפייה זו היא אנושית וברורה. עם זאת, מבחינה פסיכולוגית, היא מעידה לתפיסתי על שלב תודעתי שיש ללטש ולגבור עליו, על מנת לבנות אישיות וחברה בוגרת ובריאה. בלקיחת אחריות על מצב נתון (ללא קשר לגורמים להיווצרותו) טמונה עמדה נפשית של שייכות, מעורבות ומסוגלות עצמית. גם אופטימיות שזורה בהירתמות לעשייה ולשיקום כאן ועכשיו.
עמדת חיפוש המבוגר האחראי, כמקור האשמה או הישועה, מוכרת ושכיחה בחדר הטיפול. אדם, המביא לפתחו של המטפל התלבטות ערכית ומצפה שהוא ינחה אותו כיצד לפעול, יתאכזב על פי רוב.
גישות הטיפול, ההומניסטיות והקיומיות, מזהות בלקיחת אחריות מפתח ועוגן טיפולי: "האנליזה האקזיסטנציאליסטית (גישה טיפולית העוסקת בהבנת משמעות החיים) וכל טיפול נפשי רפואי, מסתפקים בטיפול שיוביל את החולה לחוות את הרגשת אחריותו ברמה גבוהה יותר… הרופא לעולם לא יוכל להסיר את האחריות מן החולה ולהתיר לו לגלגל אותה עליו… תפקידה של האנליזה היא להביא את האדם למצב שבו יגלה באופן עצמאי, מתוך ידיעת אחריותו לתפקידו, את המשמעות הייחודית והחד-פעמית של חייו" (פראנקל, הרופא והנפש).
"את עומדת בין הפרחים ומשקה את הקוצים" (לוקאס, חיים משמעותיים), העזה לומר פעם אליזבת לוקאס, תלמידתו של ויקטור פראנקל, למטופלת שלה. בחרי להתבונן בחייך באופן אחר – אם רצונך בחיים אחרים, קחי אחריות על אומללותך ופעלי.
לא קל לקחת אחריות על מציאות חיינו. קשה לא פחות לזעום ולחוש משותקים/מיואשים או חסרי אונים מול אתגרי החיים וכאביהם ולנוכח היעדרה של חוויית ביטחון והובלה. את המבט המוסב לצדדים, ראוי לשאת פנימה בשאלה: מה ביכולתי, כפרט, כחברה וכמדינה לעשות במצב הנתון? ובה בעת לשאת עיניים למרום ולהודות למי שברא אותנו וגמל עימנו חסד בבראו בנו את הפוטנציאל המרפא של לקיחת אחריות.

לתגובות: naomieini1@gmail.com