ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"כשאמא שלי קוראת ספר, היא עושה את זה ככה: בהתחלה היא קוראת את 20 העמודים הראשונים, אחר כך את הסוף, ואז היא מדפדפת באמצע. ורק אחר כך, היא לוקחת את הספר וקוראת אותו מההתחלה ועד הסוף. למה היא נוהגת כך? לפני שהיא תתחיל לקרוא את הספר, היא מוכרחה לדעת איך הוא נגמר. אחרת אין הדבר מניח לה. אל תתרגלו לנהוג כך! ואם כבר התרגלתם, תיפטרו מן ההרגל! מובן?" ("פצפונת ואנטון", עמ' 63)
ben-white-unsplash
כך כתב אריך קסטנר, סופר ומשורר גרמני, בספרו, בהתייחסו לסקרנות שמקלקלת את ההפתעה ופוגעת בשמחה הטבעית. דבריו של קסטנר מהדהדים, להבנתי, כמיהה עמוקה של האדם המודרני להבטחה שיהיה סוף טוב. אם נדע בוודאות שסוף כזה ממתין לנו, יימצאו לנו הכוחות הגופניים והרגשיים להתמודד עם אי ודאות וסבל זמני. מה כבר אנחנו מבקשים?
ואולם, החיים אינם בהכרח משתפים פעולה עם הבטחת הסוף הטוב, בוודאי לא ברמת האדם הפרטי. שיברון הלב שלנו מול המציאות והסבל האנושי משקף, מעבר לאמפתיה העצומה ותחושת הערבות ההדדית, אי הבנה יסודית שלנו את האירוע המכונה: החיים.
כיצורים חיים איננו מותנים להתקיים בתנאי שלמות והרמוניה. החיסרון הוא חלק מחיינו. אנו מכוונים/מחווטים להישרדות, לשייכות, לשיתוף פעולה ולמימוש פוטנציאל ההתפתחות הטמון בנו, חרף אתגרים. כבני אנוש, אנו חותרים למשמעות ולהגשמת ערכים. בכל מצב. לעיתים אף בעוצמה יתרה, לנוכח המפגש הבלתי נמנע עם סבל ואובדן.
פרשנות ייחודית למונח 'סקרנות' מציעה גישת הלוגותרפיה, אותה פיתח ויקטור אמיל פראנקל. במקום לזהותה, כפי שהתייחס אליה קסטנר, כרגש המופנה החוצה ותלוי בגורמים אחרים: 'מה עומד לקרות? האם/מתי תרחיש זה יתגשם?', רגש הסקרנות מתואר בלוגותרפיה כמתח פנימי, מוטיבציוני, המופנה אל האדם פנימה ושואל – 'מה עוד אני עשוי/ה להיות? מה יש בידי לעשות כבר עכשיו לשם כך?' סקרנות זו מניעה את האדם לפעולה.
סיפור חיינו אינו תלוי בסוף טוב, וטעות היא להניח/לצפות לסוף כזה ולהציבו כתנאי לפעולה. בידינו, עם זאת, לכתוב אותו שורה אחר שורה, תוך כדי התרחשותו, כשאנו שוזרים לתוכו גם את סבלם, מורשתם וערכיהם של אלו שאינם. תשוקה ומיקוד במימוש הסקרנות הפנימית, יחשפו אינספור הזדמנויות לעיצובו של סיפור חיים אמיץ ואנושי של אדם, קהילה ואומה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
