זהותה של קבוצה

פרק י"ט ביהושע ממשיך לתאר את חלוקת הנחלות לשבטים ומתחיל בתיאור נחלתם של שבט שמעון: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה."
נחלת שבט שמעון שונה מנחלת שאר השבטים, והיא למעשה מובלעת בתוך נחלת שבט יהודה. מעבר לכך, הפסוקים מתארים את ערי בני שמעון ולא את גבולות הנחלה, כפי שנעשה עם שאר השבטים. כך ניתן להבין שהמובלעת שלהם הייתה יותר כמו פזורה של משפחות שמעוניות בתוך השטח שבעצם נוהל ע"י יהודה.
הסיבה לכך מוכרת ומתוארת כבר בספר 'בראשית'. יעקב אבינו מתאר בברכות שבפרשת 'ויחי' שמעון ולוי "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". בגלל הנקמה שלהם בשכם לאחר מעשה דינה, הם למעשה לא מקבלים נחלה משלהם. ערי הלויים מפוזרים בכל הארץ, וערי השמעונים מוטמעים בנחלת יהודה. אפשר לשער כי הכוחות הגדולים של הקנאות והאומץ שנטועים בשבטים אלו חזקים מדי, כך שאם לא היו מפוזרים, הכוח היה הופך להרסני.
מעבר לכך, לאורך הדורות בין פרשת ו'יחי' לספר 'יהושע', שמעון ולוי מוזכרים בהקשרים שונים. שבט לוי עמד איתן מול חטא העגל, עמד לצידם של בני לוי – משה ואהרון והמשיך הלאה לקבל אחריות על המשכן. שבט שמעון מוזכר בהקשר ההפוך במעשה זמרי, שהביא למגפה שפגעה ברבים מבני השבט והביאה אותו לשלב הנחלות, קטנים מספרית ואולי גם רוחנית.

ברמה הפסיכולוגית, ניתן להגיד כי שמעון ולוי שמרו על התכונות הבסיסיות שלהם – הייחודיות, הנון-קונפורמיות, החשיבה העצמאית והאומץ – אבל לקחו אותן כל אחד למקום אחר. לוי הופכים לשבט שמחנך את העם, מייצג אותו בעבודת המקדש, ושמעון הופך לשבט קטן שמוטמע בתוך שבט המלוכה שלוקח עליו חסות. שבט לוי, לא רק שזכה לשמור על ייחודיות ועצמאות כאשר הוא מעורבב בין השבטים, כיום לאחר 2,000 שנות גלות הם השבט היחיד שנשמר בזהותו.
מההשוואה בין שמעון ללוי לשאר שבטי ישראל ניתן ללמוד על זהות של קבוצה. כאשר אין לקבוצה תפקיד מוגדר וגם לא יחסי שכנות, היא נעלמת ונטמעת. כאשר מה שמחבר את הקבוצה זה הגבול הגיאוגרפי, היא נשמרת אך תלויה בו. כאשר יש לחברי הקבוצה ייעוד, גם אם אינם קרובים פיזית, הם נשמרים בזהות אחת. אם לוקחים את זה לעולם העבודה של ימינו, כאשר מסתכלים על עובדים בארגון שלא מכונס כולו בבניין אחד ומפוזרים ברחבי הארץ או בעולם, יש לחזק את הייעוד המשותף אם רוצים לשמר את זהותם.