אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)סוף היום. אני מכבה את הטלוויזיה אחרי עוד מנת חדשות שקיבלתי ישר לווריד. מחשבות מבעיתות וחרדות עושות לי כבר מסיבה במוח, ובניגוד למציאות אי אפשר להזמין להן משטרה או להוריד להן את השאלטר. ואין את מי לשתף שאת שוב לא מצליחה להירדם למרות שכבר שבוע את לא מצליחה להירדם, ואין מי שיחזיק את היד הרועדת, ואין מי שיגיד לך שהכל יהיה בסדר.
רווקות בתקופת מלחמה זו חוויה מטלטלת, תחושה של לבד בתוך מציאות כאוטית. כשבחוץ כולם נאחזים זה בזו, מוצאים נחמה בתוך מערבולת הפחדים, אצלך הלב דופק חזק, לבד. בזמנים רגילים, הרווקות הוא מסע אישי של גילוי עצמאות ולפעמים גם בדידות. אבל בזמן מלחמה, הבדידות מתעצמת. הדאגות מתרבות, ותחושת חוסר האונים משתלטת. פתאום כל דייט, שהתחיל לפני רגע, הופך ללא רלוונטי. מי יכול לדבר בכלל על אהבה, כשכל כך הרבה לבבות נשברים? מי יכול לחשוב על הצער של עצמו, כשכל כך הרבה משפחות שרויות בצער בעל כורחן?
אז אני כותבת כאן לכל מי שמרגיש שלכאב האישי שלו אין מקום עכשיו: תמיד יהיה מקום לכאב של כולם. לא דומה כאב של אחד לכאב של אחר, לא סותר כאב של אחד לכאב של אחרים. מה שאין לו מקום, זה השוואות. אין מקום להקטין רגשות של אחרים, במיוחד כשמעולם לא הייתם בנעליים שלהם. זה הזמן לגלות חמלה גם כלפי עצמכם, להיות הכתף התומכת שלכם. לדעת שהחיים חזקים מהכל, להסתכל על הנקיות של השמיים ולא על הלכלוך שבאדמה, על הוורדים ולא על הקוצים.
אז אנחנו אולי לבד, אבל לבד יחד עם עוד אלפים שמתמודדות ומתמודדים עם בדידות כמונו. שומרות ושומרים על עצמנו, נאחזים באמונה שהלבד הוא זמני, אבל החוסן הפנימי שלנו הוא לנצח.
