פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הרמטכ"ל החדש נכנס לתפקידו מלא עזוז וגבורה, כראוי וכנכון. פקודת היום שפרסם לרגל תחילת כהונתו, מבטאת רוח לחימה התקפית במלוא העוצמה נגד כל האויבים הקמים עלינו לכלותנו.
כראוי לראש המטה הכללי של המדינה היהודית והדמוקרטית, נפתחת פקודת היום בציטוט פסוקים מפורסמים מן התנ"ך, מהפרק השלישי במגילת קהלת, "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת… עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת; עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד… עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". בעיני הרמטכ"ל, ולא רק בעיניו, ה"עת" הנוכחית "עת מלחמה" "ועת להרוג" היא, ועלינו לעשות הכל כדי להשמיד את הצוררים הקמים עלינו לכלותנו.
יש לשער, שלו כאן הייתה מסתיימת פקודת היום שיצאה ממפקדו העליון של צה"ל, ומסתכמת במסר חשוב זה, רוב אזרחי המדינה היו מסכימים עימה ועם הרוח הנושבת הימנה. דא עקא, שלמרבה הצער הוספו לה, כ'מנהג המקום', כל מיני פראזות וקלישאות מיותרות, חלקן שחוקות עד דק ("מכאן נשואות פנינו לכיוון אחד – ניצחון והכרעת האויב. זוהי משימתנו, זהו ייעודנו, על אויבינו ששאפו להשמידנו, ששחטו ואנסו, ששרפו וחטפו – ננחית מכת מוות"). ועל כגון אלה כבר אמר מי שאמר, בהקשר ובמקום אחר: "רצונך לירות – ירה, אל תדבר!".
"לא נשוב עד כלותם", ממשיך הרמטכ"ל להתפייט בציטוט ובהדהוד פסוקי המקרא (תהילים יח, לח: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם"), ולא נשקוט עד שובם של אחינו ממנהרות השבי – זוהי חובתנו המוסרית". אכן, דברים כדורבנות. אך כאן הוסיף הרמטכ"ל וציטט פסוק נוסף: "בספר בראשית נכתב 'על חרבך תחיה'. אחריותנו היא לדאוג לכך שהחרב הזו תהיה מושחזת היטב, כל העת ערוכה להנפה ולשימוש מול כל אויב ובכל גזרה, כי עם חפץ חיים אנחנו".
"ונהפוך הוא". לו היו העומדים מאחורי הניסוח קצת יותר מתונים, נבונים ומשכילים, או למצער קצת יותר אחראיים, היו בודקים תחילה ובזהירות כפולה ומכופלת מהו מקור הפסוקים המצוטטים על ידם, מהי פרשנותם ומהו הקשרם. או אז היו מגלים על נקלה דבר שכל תינוק של בית רבן אמור לדעת: ברכת "על חרבך תחיה" כלל לא נאמרה ליעקב ובניו, אלא… לעשיו! ולא ברכה היא ליעקב, אלא קללה. ולא במקרה. כידוע, יעקב התכונן היטב למפגש עם עשיו והתקין עצמו היטב למלחמה. וכבר למדנו ש"הרוצה בשלום – ייכון למלחמה!", וש"הבא להרגך – השכם להרגו!".
ועם זאת, לפי מסורת חז"ל, בד בבד עם הכנותיו למלחמה הכין יעקב עצמו גם ל"דורון", גם ל"תפילה" (ראו בראשית לב, ח: " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לו", ורש"י על אתר) ולפי סדרם של דברים, דווקא הם ניצבו בראש מעייניו, ואילו ההכנה ל"מלחמה" באה רק במקום השלישי, הלוא דבר הוא! הוסף לכך את מדרש חז"ל על "ויירא יעקב מאד" – שמא ייהרג, "ויצר לו" – "שמא יהרוג אחרים", ונבין שלגבי יעקב עמידה "על חרבך" – אינה דרך חיים אלא כורח וגזרת גורל, לא בחירה רצויה אלא ברירת מחדל.
יתר על כן, יעקב בוודאי אינו "חי" על המלחמה. כשצריך, הוא יוצא אליה, באומץ ובגבורה, נלחם בחירוף נפש כדי להשמיד את צורריו, אבל לעולם אינו שוכח שמלחמה ו"חרב" אינם כלל "חיים" אלא היפוכם המוחלט. ולא לחינם נאסרה הכנסת 'חרב' – וכל כלֵי משחית וברזל בכלל לבית המקדש ולבתי כנסת, "מקדש מעט", לפי שאלה מטרתם לזרוע הרס וחורבן ולקצר חייו של אדם, ואילו התפילה ועבודת הקודש נועדו להשראת שכינה ולקיום מצוות "ובחרת בחיים".
זאת ועוד, המשך הפסוק שאותו בחר הרמטכ"ל לצטט מכל הפסוקים שבעולם מנבא דווקא את ניצחונו של עשיו על יעקב: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶך!". חלק מפרשני המקרא, דוגמת הרמב"ן בפירושו על אתר, ראו בפסוק זה אזהרה רבתי ליעקב שינהג במתינות ובכובד ראש קודם שיבקש "לחיות על חרבו" כמעשה עשיו, ולפני שייצא לקרב, ושיימנע מ'התגרות' מיוחדת באויב במקום שאין בה הכרח: "והיה כאשר תריד -… ירמוז לישראל שלא יתגרו בם יותר מדאי לעשות עמם רעה, והוא מה שציווה הכתוב (דברים ב, ד-ה) "ונשמרתם מאד, אל תתגרו בם" וגו' וכך הזכירו רבותינו (ירושלמי ראש השנה פ"א, ה"א), אמרו כי ששת חודשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הִכְרִית כל זכר באדום (מלכים א, יא, טז). אמר לו הקב"ה: אני אמרתי 'אל תתגרו בם' ואתה התגרית בהם, חייך שאין שישה חודשים הללו נמנין לך ולמלכותך"…
לא זו אף זו, במקום אחר (דברי הימים א, כב, ז-י) מוסיף הכתוב ומפרט את חטאו הגדול של דוד המלך, והפעם מפיו-שלו ומפי הגבורה: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם". יהא זה אך למותר לומר שדוד המלך קם על אויביו לתכלית ראויה, נלחם את מלחמות ישראל ואת מלחמות ה' בגבורה עילאית והצילו מיד שוסיו. למרות זאת, מנע ממנו הקב"ה לבנות את משאת נפשו – בית המקדש.
אכן, חזון "על חרבך תחיה" הוא לעיתים כורח השעה, צו המציאות, אך חזונה של תורת ישראל הוא "חיים על שלום", לא חזון "חיים על החרב". וכמאליו, מהדהד בעולם קול קריאתו הגדולה של אבנר אל יואב: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה! וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם". כך, בוודאי, במלחמת אחים, אך השאלה הנוקבת במקומה עומדת גם כאשר מדובר במלחמה מול אויב צר ואכזרי.
גם בסערת המלחמה שכפו עלינו צוררינו, ראוי כי נזכור את ערך השלום, מאבני היסוד של האמונה היהודית ושל תורת ישראל. עלינו להימנע מלהפוך כורח מציאות לחזון ותקוות עולמים. נרדוף באף את אויבינו ונשמידם, אך תמיד נזכור שה"שלום" – הוא-הוא ולא החרב והמלחמה – שמו של הקב"ה. תורת ישראל – "תורת חיים" היא, לחיים – ולא למוות; וחזונה הגדול – "עת שלום" הוא, ולא "עת מלחמה".
