אומץ לב

כמה אומץ נחשף בפנינו בימי המלחמה!

אומץ של הורים להגן על ילדיהם, אומץ של מטפלת פיליפינית להגן על קשישה שבה טיפלה, אומץ של חיילים שעמדו על משמרתם מול מתקפת חמאס, אומץ החטופים לשרוד, אומץ של ציבור לחיות באזורי מלחמה ולשאת את קורבנותיה, אומץ להיות יהודים ולהניף את דגלינו מול עולם שטוף אנטישמיות!

אומץ אינו תכונה טבעית. על פי רוב, מדובר בצעד מסוכן ולא פופולרי הכרוך במחיר גופני, חברתי ו/או נפשי, נטול הבטחה לגבי הגשמת התוצאות המיוחלות. נוח והגיוני יותר מבחינה הישרדותית, שלא להיכנס אל תוך האש ולא להתנסות בצעד, שסיכון גדול טמון בו.

אומץ בהכרח מערב תחושת פחד. לא רק בשדה הקרב, אלא גם בהקשר עסקי-יזמי: "כל הקדמה האנושית, כל ההתפתחויות בעולם – החל מגילוי האש ועד להמצאת המחשב האישי – הושגו בזכות אנשים שהיה להם האומץ לא להקשיב להמון, אלא לעשות את מה שהרגישו שנכון לעשות, בלי להתחשב בחוסר הביטחון והפחד שבתוכם" (רובין שארמה, "השראה יומית").

ד"ר אדית אווה אגר, פסיכולוגית ניצולת שואה, מחברת הספרים "הבחירה" ו"המתנה", מזהה את הפחד המונע מאיתנו לפעול ולהתנסות באתגרים רגשיים ומעשיים, ומציעה: "במשך יום אחד רשמו בכל פעם שאתם אומרים: 'אני לא יכול', 'אני צריך', 'אני חייב' ו'אני מנסה'. 'אני לא יכול' פירושו אני לא אעשה את זה. 'אני צריך' ו'אני חייב' פירושם אני מוותר על חופש הבחירה שלי. ו'אני מנסה' – הוא שקר. סלקו את השפה הזו של פחד מאוצר המילים שלכם… החליפו את שפת הפחד במשהו אחר: אני יכול, אני רוצה, אני מסכים, אני בוחר, אני קיים" ("המתנה", עמ' 166).

כמו קבלת עול מצוות, כך גם האומץ אינו נרכש בהשקעת מאמץ חד-פעמית ואינו בעל אשראי ותוקף מתמשך. בהכרעה לפעול באומץ אנו נדרשים, שוב ושוב, להכריע ולהתגבר על הקולות הקוראים לנו מבחוץ ובתוכנו פנימה, שלא לעשות, לא להיכשל, להניח לאחרים לעשות, להמתין עד ש…, להסב מבט הצידה מסבלו של אחר, לא להפר את השגרה ולקטוע הרמוניה, לא לנפץ תפיסה.

ימי המלחמה חושפים בפנינו יום-יום אנשים רגילים כמונו. לא בהכרח אמיצים בכל זירות החיים, אך ברגע נתון מתריסים כנגד עוול, מחסור, סכנה או מחדל שאיתרו, ומפגינים אומץ לב ועושים מעשה.

לתגובות:  naomieini1@gmail.com