שמחה בעת מלחמה?

קשה לשמוח בחגים ובכלל, כשסביב יש כאב גדול כל כך/ קשה לחיות חיי שגרה לצד משפחות שחייהן השתנו לבלי היכר, שאיבדו את יקיריהן בגוף ו/או בנפש, או שנתונות בחרדה גדולה לגורלם של חטופים וחיילים. קשה לתכנן עתיד מול אלו הממאנים להיפרד מהעבר או הנאבקים בהווה – לשרוד את היומיום: בבית חולים, ברמת העסק והפרנסה, בהתנהלות הזוגית אחרי מאות ימי מילואים, בבית זמני ועוד…

הספרות הפסיכולוגית טבעה מספר מונחים המתייחסים לקושי לשמוח על עצם היותנו בחיים וליהנות מהם: "אשמת השורד השניונית", "אשמת החיים של השורדים" ועוד. מונחים אלה מבטאים תת-קטגוריה של "אשמת הניצולים" – אשמה של מי שנחשף לסכנת מוות ודאית וניצל ממנה.

ביטויי האשמה המתוארת נמצאו במחקרים על אודות משפחות של חולים במחלות קשות, קהילות שחוו אסונות טבע וחלקן נפגע יותר מאחרים, קהילות מהגרים שעזבו אזורי סכסוך ויקיריהן נשארו מאחור, אוכלוסיות אזרחיות בזמן מלחמה ועוד.

אשמה כזו היא מנת חלקנו גם במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', והיא באה לידי ביטוי בקושי מוסרי ליהנות כאשר אחרים סובלים – אשמה על חיים תקינים ברמה האישית או על תחושות מצוקה סובייקטיביות בעקבות אירועים קטנים ויומיומיים. אשמה על עזרה מועטה מדי לנפגעים, וביקורת עצמית על התנהלות של חזרה לשגרה "כאילו כלום לא קרה". אשמה זו באה לידי ביטוי מובהק בקרב ישראלים שלא נפגעו ישירות או שאינם קשורים באופן מיידי לקורבנות וחללי המלחמה, ישראלים ששהו/שוהים בחו"ל בקהילות יהודיות בתפוצות, מי שלא גויס לשירות מילואים בעוד חבריו/ה גויסו, מי שמצבו הכלכלי תקין ואף השתפר במהלך המלחמה ועוד.

ניתן להתמודד ולצמצם את אשמת (שמחת) החיים בדרכים מגוונות: הגשת סיוע: תרומה, התנדבות ומעורבות אקטיבית בשיפור מצב הנפגעים; עבודה קוגניטיבית/חשיבתית: הבנה שהתמוטטות רגשית אינה מסייעת לנפגעים ומזיקה לסביבה הביתית ולאדם עצמו; הכרה בערך החיים הנמשכים: ראיית חיי השגרה כביטוי של ניצחון על האלימות והטרור; למידה וחוסן: תרגום האירועים ל"שיעור" אישי, מצמיח ומדרבן, בעל השלכות מעשיות ופוטנציאל משנה חיים; עיסוק בפעולות להנצחת הנופלים; קיום דיאלוג פתוח: ניהול שיחות כנות על תחושות האשמה, במרחב חברתי תומך ובטוח. אם המצוקה מקשה על התפקוד, יש מקום לפנות לעזרה מקצועית.

לשמוח בעת צרה הוא אתגר פסיכולוגי ומוסרי, שראוי להתמודד איתו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com